רבי עקיבא והשועל
ארבעה חכמים בוכים, ואחד מצחק — ומסביר מדוע.
רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא עלו לירושלים. כשהגיעו להר הבית — ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים.
התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מקום שכתוב בו ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, ועכשיו שועלים הלכו בו — ולא נבכה?
אמר להם: לכך אני מצחק. אוריה ניבא ״צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ״, וזכריה ניבא ״עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״. עד שלא נתקיימה נבואת אוריה, יראתי שמא לא תתקיים נבואת זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואת אוריה — בידוע שנבואת זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו.
עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ. עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ.
מה זה אומר לנו
רבי עקיבא לא הכחיש את החורבן ולא הקטין אותו — הוא ראה בו ראיה. אם ההבטחה הרעה התקיימה במלואה, גם ההבטחה הטובה תתקיים במלואה. השועל שיצא מקודש הקודשים הוא־הוא הערובה לזקנים ולזקנות שישובו לשבת ברחובות.
בִּימֵינוּ
היכולת של כלל ישראל לראות תקווה דווקא ברגעים הקשים ביותר — לקרוא את הבשורה הטובה מתוך הבשורה הרעה — היא סוד הקיום שלנו. במקום שאחרים בוכים, יש מי שכבר רואה את הזריחה.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
רבי עקיבא כבר ראה את הסוף, ולכן צחק. מה שנותר הוא רק שנראה גם אנחנו.
שימו לב מה בחר זכריה לתאר. לא ניצחון ולא מלכות: זקנים וזקנות יושבים ברחוב, וילדים משחקים לידם. זו כל הנחמה — עיר שבה זקן יכול לשבת בשקט וילד יכול לשחק בחוץ. זה מה שנלקח מאיתנו, וזה מה שיושב.
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם… וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.זכריה ח׳, ד׳–ה׳