רבי יוסי בחורבה
בת קול שמנהמת כיונה — שלוש פעמים בכל יום.
אמר רבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בה. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח.
אמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו?
אמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות.
אמר לי: חייך וחיי ראשך — לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום, שלוש פעמים, אומרת כך.
בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה: אוֹי לַבָּנִים, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי.
מה זה אומר לנו
לא רק אנחנו מתאבלים. הגמרא מעמידה את האבל גם בצד השני — ובלשון של אב, לא של שופט. ואליהו מוסיף את המנחם באמת: זה לא קרה פעם אחת בשעה שנכנסת. זה נאמר שלוש פעמים בכל יום, גם עכשיו.
בִּימֵינוּ
לדעת שאיננו לבד באבל. השכינה גלתה עם ישראל, ומתגעגעת יחד איתנו — שלוש פעמים בכל יום. הגעגוע הזה, המשותף, הוא כבר תחילת החזרה הביתה.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
אותה בת קול שמנהמת שלוש פעמים בכל יום — יבוא יום ותשנה את קולה. אין קול שנועד להישאר נהי לעולם.
ושימו לב היכן עמד רבי יוסי כששמע אותה: הוא נכנס לחורבה כדי להתפלל. בין ההריסות, במקום שנשרף, ביקש מקום לעמוד בו לפני קונו — וקיבל. אותה חורבה שאליה נכנס בהיחבא לא תישאר חורבה: היא תהיה בית שאליו באים בגלוי, ולא רק אנחנו.
כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.ישעיהו נ״ו, ז׳