הפרושים ורבי יהושע
איך חיים אחרי החורבן: לא לשכוח, אבל גם לא לשקוע.
כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע.
אמר להם: בניי, מפני מה? אמרו: נאכל בשר שממנו הקריבו על המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שממנו ניסכו ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שבטלו המנחות, פירות לא נאכל שבטלו הביכורים, מים לא נשתה שבטל ניסוך המים. שתקו.
אמר להם: שלא להתאבל כל עיקר — אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי — אי אפשר. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט.
וכל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה.
שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָּר — אִי אֶפְשָׁר. וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי — אִי אֶפְשָׁר.
מה זה אומר לנו
זו התשובה של חכמים לשאלה איך חיים אחרי החורבן, והיא מדודה להפליא: לא לשכוח, אבל גם לא לשקוע. פיסת קיר שלא סוידה, תכשיט אחד שלא נענד — דבר מועט שנשאר חסר. די בזה כדי לזכור, ואפשר להמשיך לחיות.
בִּימֵינוּ
איך כלל ישראל מחזיק זיכרון בלי לטבוע בו — ה׳דבר מועט׳ שנשאר חסר בכל בית. לא לשכוח, אבל גם לא לשקוע; להמשיך לחיות במלוא הכוח, ולהשאיר סדק אחד פתוח לגעגוע.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
״דבר מועט״ נשאר חסר בכל בית יהודי כבר אלפיים שנה. הריבוע שלא סויד, התכשיט שלא נענד. לעתיד לבוא הוא ייגמר — לא מפני ששכחנו, אלא מפני שלא יישאר על מה להתאבל.
ורבי יהושע חתם בהבטחה שהיא גם חתימת הלקט הזה: כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה. האבל אינו מחיר שמשלמים על הזיכרון; הוא הכרטיס. מי שהחזיק את החסר הקטן כל השנים הוא שיעמוד שם כשיתמלא.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.תהילים קכ״ו, ב׳