בס״ד
12
פרק ו׳ · השבי והגלות

ארבע מאות ילדים וילדות

שאלה של הנשבים, ששאלו קודם אם יש להם עולם הבא.

גיטין נ״ז ע״ב אגדה 12 / 18

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הבינו בעצמם לשם מה הם מובלים.

אמרו: אם אנו טובעים בים, האם אנו באים לחיי העולם הבא?

דרש להם הגדול שבהם את הפסוק: ״אָמַר ה׳, מִבָּשָׁן אָשִׁיב — אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם״. אף מי שירד למצולות ים — הקדוש ברוך הוא משיבו.

כיוון ששמעו כך, קפצו כולם ונפלו לתוך הים. עליהם אומר הכתוב: ״כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה״.

“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

מה זה אומר לנו

הגמרא אינה מייפה את הסיפור ואינה מציעה נחמה קלה. היא מוסרת את שאלתם — ששאלו קודם אם יש להם עולם הבא. הפסוק החותם אינו הסבר; הוא עדות.

בִּימֵינוּ

פעם אחר פעם עמד כלל ישראל מול כליה ובחר באמונה. ומעל הכול — ההבטחה שאין תהום שממנה אין חזרה, ושגם ממעמקי הים משיב הקדוש ברוך הוא את בניו.

וְלֶעָתִיד לָבוֹא

שימו לב לדבר אחד: הפסוק שעליו קפצו הוא הפסוק שבו הם עתידים לשוב.

הגדול שבהם לא דרש להם פסוק של מוות אלא פסוק של חזרה — ״אשיב ממצולות ים״, לא כנחמה בעלמא אלא כהבטחה גמורה. הים שקיבל אותם הוא שיחזיר אותם. שאלתם הייתה אם יבואו לעולם הבא; התשובה גדולה משאלתם — שיושבו, בגוף, מן המקום שאליו ירדו.

אָמַר ה׳: מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם.תהילים ס״ח, כ״ג · הפסוק שדרש להם הגדול שבהם

להמשיך מכאן