בס״ד
5
שמיני עצרת ושמחת תורה · שמחת תורה

המדריך למי שיודע שאולי לא יספיק לגמור

רובנו מתחילים משהו גדול מתוך הנחה שנראה אותו מושלם — עסק, בית, קהילה, מפעל חיים. התורה נגמרת באדם הגדול ביותר שלה עומד על הר ומסתכל על ארץ שהוא לא ייכנס אליה. היא לא מסתירה את הכאב. אבל היא מראה מה הוא עשה ברגעים האחרונים: הוא העביר הלאה.

דברים ל״ד, ד׳ 5 / 7

בשמחת תורה קוראים את הפרק האחרון בתורה. משה עולה מערבות מואב אל הר נבו, והקב״ה מראה לו את כל הארץ — מהגלעד ועד דן, מהנגב ועד הים. ואז אומר לו: ״זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב... הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״.

זה לא בא בהפתעה. בספר דברים משה מספר שהתחנן: ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה״ — והתשובה הייתה ״רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה״. ארבעים שנה הוא הוביל את העם לשם, והחלום נעצר מטרים ספורים לפני הסוף.

ומיד אחרי מותו התורה מספרת מה נשאר: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה, כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו״. וההפטרה של שמחת תורה נפתחת במילים ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה״ — ובפקודה ליהושע: ״קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״. החלום לא מת עם משה. הוא עבר ידיים.

  • חלום גדול באמת — גדול מחיים אחד. אם מה שאתה בונה אפשר לסיים לבד, בזמן שלך, ייתכן שהוא קטן ממה שחשבת. הדברים החשובים באמת נגמרים בידיים של מישהו אחר.
  • להעביר לפני שנאלצים. משה לא חיכה לרגע האחרון. הוא ביקש בעצמו שימונה ממשיך, סמך את ידיו על יהושע והעמיד אותו מול כל העם — בעודו בחיים ובמלוא כוחו.
  • לתת ביד מלאה, לא ביד קמוצה. קל להעביר תפקיד ולהשאיר לעצמך את הסמכות, את הקשרים, את ״אני עוד אבדוק״. העברה אמיתית פירושה שהבא אחריך יכול באמת להצליח — גם בדרך שאינה שלך.
“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ — וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. דברים ל״ד, ד׳ · הקב״ה למשה

האדם · שבנה את העסק

שלושים שנה הוא בנה את העסק. התוכנית הגדולה עוד מונחת במגירה.

הוא פתח את העסק בחנות קטנה, עם הלוואה מהבנק ושני עובדים. היום יש שלושה סניפים, עשרות עובדים, שם בשוק. ובמגירה יש תוכנית שהוא מחזיק כבר עשר שנים: הסניף הרביעי, קו המוצרים החדש, הדבר שיהפוך את העסק ממצליח לגדול.

הוא בן שבעים. הבת שלו עובדת איתו כבר חמש עשרה שנה, מכירה כל ספק וכל לקוח. והוא יודע, בתוכו, שאם יחכה עד שיגמור את התוכנית בעצמו — הוא יחכה לנצח. אבל להעביר עכשיו פירושו לקבל שהוא לא יהיה זה שיגזור את הסרט.

והקושי הוא לא רק הפרידה מהשליטה. הקושי הוא שהבת לא תעשה את זה בדיוק כמו שהוא דמיין. אולי היא תוותר על הסניף הרביעי. אולי תבנה משהו שהוא לא חשב עליו בכלל. ולתת לה את המפתחות פירושו לתת לה גם את הזכות לשנות את החלום.

ביום שהוא חותם, הוא לא מרגיש שהוא ״סיים״. הוא מרגיש שעצר באמצע. אבל כשהוא נכנס לסניף כעבור שנה ורואה אותה מנהלת ישיבה, הוא מבין שזה לא אמצע. זה בדיוק הרגע שבו העסק הפך למשהו שחי יותר ממנו.

היום, אצלנו

זה לא רק בעלי עסקים. זו המורה שבונה תוכנית לימודים שתשתמשו בה אחרי שתצא לפנסיה, האבא שמלמד את הבן לנהל את התקציב המשפחתי, המתנדבת שמקימה ארגון ויודעת שיום אחד מישהו אחר יעמוד בראשו. כולם עומדים באיזשהו שלב על ההר ורואים ארץ שלא בטוח שייכנסו אליה.

מה מרוויחים מלהעביר בזמן: מי שמעביר לפני שהוא נאלץ, זוכה לראות את הבא אחריו מצליח — ולעזור לו כשהוא עוד יכול. החלום לא נמדד רק במה שהגעת אליו בעצמך, אלא גם במי שהשארת מוכן להמשיך. ומי שמחזיק הכול עד הרגע האחרון, משאיר אחריו לא ממשיך אלא חלל.

רש״י במדבר כ״ז, ט״ו–כ״ג

״כשנפטרים מן העולם — מניחים צרכן ועוסקין בצרכי צבור.״

אחרי שהקב״ה אומר למשה שהוא לא ייכנס לארץ, משה לא מבקש דבר לעצמו. הוא מבקש: ״יִפְקֹד ה׳... אִישׁ עַל הָעֵדָה״, שלא יהיה העם ״כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה״. רש״י, על פי הספרי, רואה בזה את שבחם של צדיקים: ״כשנפטרים מן העולם מניחים צרכן ועוסקין בצרכי צבור״.

אבל רש״י מביא גם צד אנושי מאוד. לפי המדרש, משה קיווה ״שיירשו בני את גדולתי״ — שהבנים שלו ימשיכו. והתשובה הייתה: לא. ״כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו, שלא מש מתוך האהל.״ הממשיך הוא לא בהכרח מי שקרוב לך בדם, אלא מי שהיה שם, יום אחרי יום.

והנה הרגע היפה ביותר: הקב״ה אמר למשה ״וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״ — יד אחת. ומשה, מספר רש״י, סמך בשתי ידיו, ״בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטווה״, ועשאו ״ככלי מלא וגדוש״. מי שנאלץ לוותר על החלום שלו, נתן לממשיך יותר ממה שנדרש ממנו.

ומה יוצא לנו מזה: יש שתי דרכים להתמודד עם חלום שלא תגמור. אפשר להיאחז בו עד הסוף, ואפשר לשחרר אותו בעין צרה — לתת רק מה שחייבים. משה בחר דרך שלישית. הוא נתן בשתי ידיים, לאדם שלא הוא בחר מלכתחילה, וראה בזה לא הפסד אלא המשך.

הגר״א · הדרך לארץ ישראל

הוא יצא לדרך, כתב מכתב פרידה — וחזר הביתה.

רבי אליהו מווילנה, ״הגאון מווילנה״, היה גדול חכמי ליטא ורבם של דורות של לומדים. בשלב מסוים בחייו — החוקרים חלוקים מתי בדיוק — הוא החליט לעלות לארץ ישראל. הוא יצא מווילנה, והגיע עד קניגסברג שבפרוסיה.

משם כתב מכתב ארוך לאשתו ולאמו, שנודע לימים כ״אגרת הגר״א״. הוא כותב בו שעזב את ילדיו ואת ספריו היקרים, ומבקש מהן לחיות בשלום זו עם זו, לגדל את הילדים בדרך ישרה ובנחת, וללמד אותם תורה. זה מכתב של אדם שחושב שלא יחזור.

אבל הוא חזר. הניסיון לא צלח, והגר״א שב לביתו — ולפי המסורת, אמר שלא ניתנה לו רשות מן השמים לעלות. הוא נפטר בווילנה בשנת תקנ״ח (1797), בלי שדרכה רגלו בארץ שאליה יצא.

כעשר שנים אחרי מותו, בשנים תקס״ח–תק״ע, עלו לארץ קבוצות של תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בהובלת רבי מנחם מנדל משקלוב ורבי ישראל משקלוב — מאות אנשים, רבים מהם משפחות צעירות. הם התיישבו בצפת ובטבריה, ומשם הגיעו גם לירושלים. הרב לא עבר את הירדן. אבל מה שלימד — עבר.

נקודת אור

אפשר לקרוא את סוף התורה כסיפור עצוב — האיש הגדול ביותר, החלום שלא התממש. אבל בשמחת תורה רוקדים דווקא ביום שבו קוראים את הפרק הזה. ואולי זה לא מקרה.

כי ההפטרה שאחריו כבר מתחילה ב״ויהי אחרי מות משה״, ויהושע כבר עומד על שפת הירדן. החלום לא נגמר כשמי שהתחיל אותו לא הגיע. הוא נגמר רק אם אף אחד לא קיבל אותו לידיים. ומי שדואג לזה — לא נכנס, אבל גם לא נשאר בחוץ.

מכאן מתחילים

בחרו דבר אחד שאתם עושים היום ורק אתם יודעים איך — משימה בעבודה, מתכון משפחתי, ניהול של משהו בקהילה. השבוע, שבו עם מי שאמור יום אחד להמשיך, ותנו לו לעשות את זה פעם אחת לידכם. לא להסביר. לתת לו את הידיים.

לשולחן החג

איזה דבר שקיבלתם מהדור שלפניכם — מתכון, מנהג, עסק, ערך — היה נעלם אילו מישהו לא טרח להעביר אותו? ומה אתם הייתם רוצים שיעבור מכם הלאה?

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה, כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו.דברים ל״ד, ט׳

קופסת ידע

״הראיתיך בעיניך״

למה הראה הקב״ה למשה את הארץ, אם לא ייכנס אליה? רש״י מסביר: כדי שילך ויאמר לאבות שהשבועה שנשבע להם — קוימה.

ועוד הוא מוסיף: אלמלא הגזירה, ״הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה״. הרצון שמשה יראה את הסוף היה שם — הוא פשוט לא היה בידיו.

פני חמה ופני לבנה

״ונתתה מהודך עליו — ולא כל הודך״. בגמרא (בבא בתרא ע״ה ע״א) מובא שזקני הדור אמרו: ״פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה״.

הממשיך לא יהיה בדיוק כמוך, ולא צריך להיות. הלבנה אינה החמה — אבל היא זו שמאירה בלילה.

ויהי אחרי מות משה

בשמחת תורה, אחרי סיום התורה והתחלת בראשית, מפטירים בתחילת ספר יהושע: ״ויהי אחרי מות משה״. כך מובא בשולחן ערוך (או״ח תרס״ט).

באותו בוקר נגמר סיפור אחד ומתחילים שניים: העולם נברא מחדש בבראשית, והעם נכנס לארץ עם מנהיג חדש.

להמשיך מכאן