המדריך למי שמרגיש שהוא לא שייך למעגל
ביום של התורה לא לומדים תורה. מוציאים את הספרים, משאירים אותם גלולים וסגורים — ורוקדים. ובמעגל אחד, כתף אל כתף, רוקדים מי שיודע את כל הש״ס ומי שנכנס לבית הכנסת פעם בשנה. מה מחבר בין אנשים שאינם שווים בידיעה? אולי משהו שקודם לידיעה.
מה החג אומר
בשמחת תורה מוציאים מן ההיכל את כל ספרי התורה ומקיפים איתם את הבימה, בשירה ובריקודים. תשומת הלב נמשכת בדרך כלל למעגלים ולהקפות. אבל שווה להסתכל על פרט אחר: הספרים סגורים. ביום שכולו שמחה על התורה, אף אחד לא פותח אותה באמצע הריקוד כדי לבדוק מי יודע מה כתוב בה.
ובאותו בוקר קוראים בפרשת ״וזאת הברכה״ את הפסוק: ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״. לא ״מורשה ללומדי תורה״ ולא ״לחכמי ישראל״ — לקהילה כולה. ירושה אינה פרס על הישג; היא שייכת ליורש משום שהוא בן המשפחה, עוד לפני שעשה משהו.
הרמב״ם לוקח את הפסוק הזה ובונה ממנו הלכה. כתר כהונה ניתן לאהרן, כתר מלכות לדוד — אבל ״כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל... כל מי שירצה יבוא ויטול״. הכתר מונח. אין שומר בשער. ובשמחת תורה, כשכולם מחזיקים את אותו ספר סגור, זה נראה לעין: ברגע הזה, התלמיד החכם והיהודי הפשוט אוחזים באותו דבר בדיוק.
- שייכות קודמת לידיעה. ילד שייך למשפחה לפני שהוא יודע את השמות של כל הדודים. מי שמחכה ״לדעת מספיק״ כדי להרגיש שהוא בפנים, יחכה לנצח — תמיד יהיה מישהו שיודע יותר.
- הגדול באמת יורד אל המעגל. הרמב״ם כותב שמי שמתכבד בעצמו ברגעי השמחה האלה ״חוטא ושוטה״, ומי שמשפיל את עצמו בהם ״הוא הגדול המכובד״. גדולה נמדדת ביכולת לרקוד ליד מי שיודע פחות, לא ביכולת לעמוד מעליו.
- המעגל פתוח רק אם מישהו פותח אותו. מעגל ריקודים נסגר באופן טבעי — כתפיים צמודות, גבות אל החוץ. מי שעומד בצד צריך שמישהו ישחרר יד. זה לא קורה לבד.
כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל.רמב״ם, הלכות תלמוד תורה ג׳, א׳
המבחן
האדם · שעומד ליד הקיר
הוא לא יודע את המנגינות, לא יודע מתי עונים אמן. אז הוא עומד ליד הקיר.
הוא בא לבית הכנסת בשמחת תורה כי הבת שלו ביקשה. בפעם האחרונה שהיה כאן, זה היה בבר המצווה שלו. הוא לובש כיפה שמצא בסל בכניסה, והיא כל הזמן מחליקה. כולם שרים שירים שהוא לא מכיר, ורוקדים צעדים שכולם כנראה יודעים חוץ ממנו.
אז הוא עושה מה שכולנו עושים במקום שבו אנחנו מרגישים זרים: נצמד לקיר. מחזיק את הטלפון, מחייך לבת, מחכה שזה ייגמר. זה לא שמישהו אמר לו שהוא לא שייך. זה שאף אחד לא אמר לו שהוא כן.
ואז מישהו — הוא לא מכיר אותו — עוצר לידו, מושיט לו ספר תורה ואומר: ״תחזיק רגע, הידיים שלי נגמרו.״ והוא מוצא את עצמו בתוך המעגל, עם ספר כבד בזרועות, ואנשים שהוא לא מכיר שרים מולו ומחייכים אליו כאילו הוא הסיבה לשמחה.
הוא עדיין לא יודע את המנגינות. הוא עדיין לא יודע מה כתוב בספר שבידיו. אבל הספר סגור — וזה בדיוק מה שמאפשר לו להחזיק אותו. ביום הזה לא שואלים אותו מה הוא יודע. שואלים רק אם הוא מוכן לרקוד.
כמעט לכל אחד יש מקום כזה, שבו הוא מרגיש ש״לא שלו״: הישיבה הראשונה בוועד ההורים, חדר המורים בבית ספר חדש, ארוחת החג אצל המשפחה של בן הזוג, קבוצת הריצה שכולם בה כבר חברים. והתחושה אותה תחושה — כולם יודעים את הקודים, ורק אני לא.
מה מרוויחים ממעגל שבו לא בודקים ידע: מי שנכנס פעם אחת, מקבל את הדבר שאף שיעור לא נותן — את הידיעה שהוא בפנים. ומי שמרגיש בפנים, מתחיל גם לשאול, ללמוד, לחזור. הלימוד בא אחרי השייכות, כמעט אף פעם לא לפניה. וזה נכון גם בכיוון השני: מי שיודע הרבה ורוקד ליד מי שיודע מעט, נזכר שגם הוא קיבל את הספר הזה כירושה, לא כפרס.
מן הגמרא אל החיים
חגיגה ג׳ ע״א
אם אנשים באים ללמוד, ונשים באות לשמוע — טף למה באים?
פעם בשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות, היה נערך ״הקהל״: כל העם נאסף לשמוע את המלך קורא בתורה. והתורה מפרטת מי צריך לבוא — ״הקהל את העם, האנשים והנשים והטף״.
הגמרא מספרת ששני חכמים באו לבקר את רבי יהושע, והוא שאל אותם מה החידוש שנאמר היום בבית המדרש. הם סיפרו לו מה דרש רבי אלעזר בן עזריה: ״אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע — טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.״
תינוק בן שנתיים לא יבין מילה ממה שהמלך קורא. ובכל זאת התורה מצווה להביא אותו. הוא לא שם בשביל הידע — הוא שם כי הוא חלק מן העם. ורבי יהושע, כששמע את הדרשה, התפעל: ״מרגלית טובה היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני?״
ומה יוצא לנו מזה: יש מי שבאים ללמוד, יש מי שבאים לשמוע, ויש מי שבאים רק להיות שם — וכולם נספרים. והשכר המיוחד שמור דווקא ל״מביאיהן״: למי שדאג שמי שלא מבין עדיין יהיה בתוך הקהל. בשמחת תורה, זה מי שמושיט את הספר לאדם שעומד ליד הקיר.
סיפור מן השטח
הרבי מלובביץ׳ והשופט חיים כהן · ניו יורק, תשל״ו
״יהודי רוצה לקבל עליו עול תורה — ואתם לא נותנים לו?״
בשמחת תורה תשל״ו (1975) הגיע לבית המדרש של הרבי מלובביץ׳ בברוקלין אורח לא צפוי: חיים כהן, שופט בית המשפט העליון בישראל. כהן גדל בבית דתי בגרמניה ובבגרותו התרחק מן הדת. הוא היה ידוע כמתנגד חריף להשפעת הדת על החוק בישראל, ועמדותיו בשאלת ״מיהו יהודי״ עוררו מחלוקת חריפה.
כשהגיע תור ההקפות, הגבאים היססו. לתת ספר תורה, בהקפה, לאדם שנאבק בכל מה שהם מייצגים? לפי המסופר, הרבי שם לב להיסוס ואמר להם בלשון חופשית: ״יהודי רוצה לקבל עליו עול תורה — ואתם לא נותנים לו?״
כהן קיבל ספר תורה — לפי המסופר, אחד הכבדים שבהיכל — ורקד איתו במעגל זמן ארוך, והרבי, כך מספרים, לא הסיר ממנו את עיניו כל ההקפה. בתוך המעגל לא שאל אותו איש מה הוא חושב על ״מיהו יהודי״, ולא ביקש ממנו לחזור בו מדבר.
והוא גם לא חזר בו. הוא שב לישראל והמשיך להחזיק בעמדותיו עוד שנים. וזה בדיוק העניין: הריקוד לא היה פרס על הסכמה, ולא תנאי לה. הספר היה סגור, והמעגל היה פתוח. מי שהחזיק את הספר באותו לילה היה יהודי שרקד עם התורה שלו — וזה הספיק.
נקודת אור
קל לחשוב על שמחת תורה כחג של מי שכבר בפנים — של מי שיודע, מתפלל, לומד. אבל אולי זה בדיוק ההפך. זה היום היחיד בשנה שבו הידיעה לא נבדקת בכניסה. הספר סגור, והמעגל רחב מספיק לכולם.
ובכל מעגל יש מישהו שעומד בצד. לפעמים זה אורח, לפעמים ילד ביישן, לפעמים שכן שבא רק בגלל הנכדים. הוא לא צריך הסבר ולא שיעור. הוא צריך יד אחת שמשתחררת מן המעגל ומושטת אליו. ומי שמושיט אותה — לפי חז״ל, שמור לו שכר מיוחד.
בהקפות השנה, לפני שאתם נכנסים בעצמכם למעגל, הסתכלו סביב וחפשו אדם אחד שעומד בצד — ליד הקיר, בפתח, עם הטלפון. הושיטו לו יד, או ספר, ותביאו אותו פנימה. זה הכול.
האם הייתם פעם במקום שבו הרגשתם ש״לא שייכים״ — ומה (או מי) גרם לכם בסוף להרגיש בפנים? ומי, לדעתכם, עומד היום ״ליד הקיר״ במשפחה, בכיתה או בשכונה שלנו?
קופסת ידע
מורשה, לא ירושה
הפסוק ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״ נקרא בפרשת ״וזאת הברכה״ — הפרשה שקוראים בשמחת תורה. הרמב״ם מביא אותו כמקור לכך שכתר תורה ״מוכן לכל ישראל״.
״קהלת יעקב״ — הקהילה כולה. לא יחידי סגולה ולא בוגרי ישיבות. התורה נמסרת לציבור, ומשם — לכל מי שירצה לבוא וליטול.
מחוטב עציך עד שואב מימיך
בברית שכורת משה עם העם בערבות מואב הוא מונה את כל העומדים: ״ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם... טפכם נשיכם וגרך... מחטב עציך עד שאב מימיך״ (דברים כ״ט, ט׳–י׳).
חוטב העצים ושואב המים — בעלי המלאכה הפשוטה ביותר — עומדים באותה שורה עם ראשי השבטים. הברית לא נכרתה עם המשכילים; היא נכרתה עם כולם.
״מפזז ומכרכר״
בסוף הלכות לולב כותב הרמב״ם שהשמחה במצווה ״עבודה גדולה היא״, ומביא את דוד המלך שרקד לפני ארון ה׳ בכל עוזו — ״והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳״.
״ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳.״ דוד לא רקד כמלך ליד פשוטי העם; הוא רקד כאחד מהם. זה הדגם של המעגל בשמחת תורה.
