המדריך למי שיודע מה לבקש — ולא יודע מתי
כל הקיץ הארץ צמאה, ובכל זאת בסוכות לא מבקשים גשם. מחכים. ורק בשמיני עצרת, כשהסוכה כבר מאחורינו, פותחים בתפילה על הגשם. חכמים ידעו שיש בקשות נכונות שנאמרות בזמן הלא נכון — ושגם השתיקה הארוכה מדי היא טעות.
מה החג אומר
הארץ הזאת חיה על גשם. אחרי חצי שנה של קיץ יבש, כל אחד מחכה לו. ובכל זאת, המשנה בפתח מסכת תענית פותחת בוויכוח: ״מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג״.
הנימוק של רבי יהושע פשוט: ״הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סִימַן קְלָלָה בֶּחָג, לָמָּה מַזְכִּיר?״ גשם בסוכות מגרש אותנו מהסוכה. אותו גשם שיהיה ברכה בעוד שבוע, הוא עכשיו מכשול. ובגמרא הוא מחדד: ״גְּשָׁמִים — כֹּל אֵימַת דְּאָתַיִין זִמְנַיְיהוּ הִיא?!״ — וכי בכל פעם שהגשם בא, זה הזמן שלו? ורבי אליעזר עצמו מבחין: ״אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל, אֶלָּא לְהַזְכִּיר״.
וכך נקבעה ההלכה: ״אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים״. בשמיני עצרת מתחילים להזכיר — ״משיב הרוח ומוריד הגשם״. ואת הבקשה עצמה, ״ותן טל ומטר״, דוחים עוד שבועיים: לפי רבן גמליאל, לשבעה במרחשוון — ״כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת״. עד שאחרון עולי הרגל יגיע הביתה בלי להיתקע בבוץ.
- בקשה נכונה בזמן לא נכון היא בקשה לא נכונה. הגשם הוא אותו גשם; רק התזמון הופך אותו מברכה לקללה. לפעמים הבעיה בבקשה שלנו אינה מה שביקשנו — אלא מתי.
- להזכיר לפני שמבקשים. חכמים הפרידו בין ״הזכרה״ ל״שאלה״: קודם מזכירים שהגשם קיים ושהוא חשוב, ורק אחר כך מבקשים אותו. גם אצלנו — לפני בקשה גדולה כדאי להכין את הקרקע, לא להפיל אותה משום מקום.
- לחשוב גם על מי שעוד בדרך. רבן גמליאל דחה בקשה של כל העם בשבועיים, בשביל האחרון שעוד לא הגיע הביתה. בקשה טובה שואלת לא רק ״מה אני צריך״, אלא גם ״את מי זה ייתפוס באמצע הדרך״.
אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים.משנה תענית א׳, ב׳
המבחן
האדם · שביקש העלאה בשבוע הלא נכון
הוא הכין את הבקשה שלושה חודשים. והגיש אותה בשבוע של הפיטורים.
הוא עבד קשה כל השנה. לקח על עצמו פרויקט שאף אחד לא רצה, נשאר עד מאוחר, הציל לקוח. והוא יודע שמגיעה לו העלאה — אין על זה ויכוח. אז הוא הכין מצגת קטנה, נתונים, השוואות שכר. ונכנס למנהלת ביום שלישי בבוקר — שעה אחרי שהודיעו לה על קיצוץ של עשרה אחוזים בכוח האדם.
היא הקשיבה, הנהנה, אמרה ״נדבר״. והוא יצא בתחושה שמשהו השתבש, בלי להבין מה. הבקשה שלו הייתה צודקת לגמרי. רק שבאותו בוקר, היא נשמעה כמו גשם בסוכה.
ויש גם הצד השני, הנפוץ לא פחות: מי שמחכה ל״זמן המתאים״ כל כך הרבה, שהזמן עובר. הוא לא מבקש כי הרבעון קשה, ואחר כך כי יש מנהל חדש, ואחר כך כי ״לא נעים״. שנתיים אחר כך הוא עדיין באותו שכר — וכועס על כולם חוץ מעל עצמו.
המשנה מלמדת את שני הדברים יחד. היא לא אומרת ״אל תבקש״. היא אומרת: יש לבקשה זמן, ולכן יש גם רגע שבו כבר לא מחכים. בשמיני עצרת מפסיקים לשתוק על הגשם — כי הגיע זמנו.
כמעט כל בקשה חשובה בחיים עומדת בפני השאלה הזאת: לבקש מההורים עזרה בדירה, להציע לבן הזוג שינוי גדול, לדבר עם הילד המתבגר על מה שמטריד. והרבה פעמים אנחנו או קופצים מוקדם מדי — באמצע ריב, בערב עייף, ביום שבו לצד השני אין כוח — או דוחים לנצח.
מה מרוויחים מבקשה בזמנה: אותה בקשה, באותן מילים, נשמעת אחרת כשהקרקע מוכנה. מי שבוחר את הרגע מגדיל את הסיכוי שישמעו אותו — ולא רק שיענו לו. והוא גם מפסיק לסחוב את הבקשה השמורה כמו אבן בכיס. כי ההבחנה של חכמים היא לא בין לבקש ללא לבקש, אלא בין ״עכשיו לא״ ל״עכשיו כן״ — ושתיהן החלטות.
מן הגמרא אל החיים
ברכות ס״ד ע״א
כל הדוחק את השעה — שעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה — שעה נדחית מפניו.
רבי אבין הלוי אומר משפט שנשמע כמו חידה: ״כׇּל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ. וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי הַשָּׁעָה — שָׁעָה נִדְחֵת מִפָּנָיו״. רש״י מביא לדחיקת השעה דוגמה אחת: אבשלום, ״שֶׁבִּקֵּשׁ לִמְלוֹךְ בְּחָזְקָה״.
והגמרא מביאה סיפור: בבבל היה צריך למנות ראש ישיבה, והיו שני מועמדים — רב יוסף, שכינו אותו ״סיני״ כי ידע ברייתות רבות, ורבה, ״עוקר הרים״ בחריפותו. שאלו את חכמי ארץ ישראל, והם השיבו: ״סיני קודם״. אבל רב יוסף לא קיבל את התפקיד — כי חוזי כוכבים אמרו לו שאם ימלוך, ימלוך רק שנתיים.
רבה כיהן עשרים ושתיים שנה. וכל אותן שנים רב יוסף לא נהג שום צד של שררה — ״אֲפִילּוּ אוּמָּנָא לְבֵיתֵיהּ לָא קְרָא״: כשהיה צריך להקיז דם, הלך בעצמו אל המקיז ולא קרא לו לביתו. אחר כך מלך רב יוסף שנתיים וחצי. ורש״י מסכם: הוא נדחה מפני השעה, ״וְהַשָּׁעָה עָמְדָה לוֹ, שֶׁלֹּא הִפְסִיד שְׁנוֹתָיו בְּכָךְ״.
ומה יוצא לנו מזה: יש מי שדוחף את הרגע לפני שהבשיל, ומגלה שהרגע דוחף אותו בחזרה. ויש מי שמוכן לחכות — לא מפחד, אלא מתוך הבנה שלכל דבר יש עת. ההמתנה הזאת לא הפסידה לו כלום. אבל שימו לב: כשהגיע תורו, רב יוסף לא סירב שוב. הוא קיבל. לחכות לזמן פירושו גם לזהות מתי הוא כבר כאן.
סיפור מן השטח
השפת אמת · גור, תרכ״ו–תר״ל
החסידים ביקשו שיהיה הרבי שלהם. הוא אמר: עוד לא.
בשנת תרכ״ו (1866) נפטר רבי יצחק מאיר אלתר, ה״חידושי הרי״ם״, מייסד חסידות גור. רבים מחסידיו פנו לנכדו, רבי יהודה אריה לייב — בחור צעיר, עדיין לא בן עשרים, שכבר נודע בגאונותו — וביקשו שימלא את מקום סבו. הוא סירב.
ולא רק שסירב: הוא עצמו קיבל על עצמו את הנהגתו של תלמיד אחר של סבו, רבי חנוך הניך הכהן מאלכסנדר, ונהג לנסוע אליו כחסיד — ושם זכה ליחס מיוחד. מי שביקשו להמליך אותו ראו אותו יושב בין החסידים.
כעבור ארבע שנים, באדר תר״ל (1870), לפני פטירתו, שלח רבי חנוך הניך לקרוא לו, וציווה לתת לו עלייה לתורה — רמז שהוא העתיד למלא את מקומו. ואחרי פטירתו חזרו החסידים וביקשו שוב. והפעם הוא הסכים. שלושים וחמש שנה עמד בראש חסידות גור, וספרו ״שפת אמת״ נלמד עד היום.
אותה בקשה, מאותם אנשים, נאמרה פעמיים. בפעם הראשונה היא הגיעה מוקדם מדי; בשנייה — בזמנה. ההמתנה לא ביטלה את הבקשה, היא הבשילה אותה. וכמו רב יוסף בגמרא, כשהגיע הרגע הוא לא סירב שוב. זו ההבחנה של המשנה: אפשר לשאת בקשה בלב זמן רב — ולדעת לזהות את היום שבו כבר מבקשים.
נקודת אור
תפילת הגשם של שמיני עצרת היא רגע יפה של שחרור. חודשים שלמים לא ביקשנו, וכל החג המתנו בסבלנות — ועכשיו, סוף סוף, מותר. החזן — במנהג רבים לבוש לבן — פותח בתפילת הגשם, ומאותו רגע כל מתפלל מוסיף בעמידה את מה ששמר בלב: ״משיב הרוח ומוריד הגשם״.
ולכל אחד מאיתנו יש איזו בקשה ששמר בצד — כי לא היה זמן, כי לא היה נעים, כי ״אחרי החגים״. ובכן, החגים נגמרים. אולי זה בדיוק הרגע שבו ההמתנה הארוכה מסתיימת, ומגיע זמן לבקש.
בחרו בקשה אחת שאתם דוחים כבר זמן רב — מבן הזוג, מההורים, מהמנהל — ושאלו את עצמכם בכנות אם הזמן עוד לא הגיע, או שרק לא נעים. אם הזמן הגיע, קבעו השבוע את השיחה. ואם לא — כתבו לעצמכם מתי כן.
האם יש משהו שביקשתם פעם מוקדם מדי — או מאוחר מדי? מה הייתם עושים אחרת היום?
קופסת ידע
הזכרה ושאלה
״הזכרה״ היא המשפט ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ בברכה השנייה של העמידה — שבח, לא בקשה. מתחילים לומר אותו במוסף של שמיני עצרת (שולחן ערוך, אורח חיים קי״ד, א׳).
״שאלה״ היא ״ותן טל ומטר לברכה״ בברכת השנים — הבקשה עצמה. בארץ ישראל מתחילים בה רק בליל ז׳ במרחשוון (שולחן ערוך, אורח חיים קי״ז, א׳).
ז׳ במרחשוון
לפי המשנה, ״שואלין את הגשמים״ בג׳ במרחשוון, ורבן גמליאל אומר בשבעה בו — ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת״ (משנה תענית א׳, ג׳).
שבועיים של המתנה בשביל עולה רגל אחד שבדרך הארוכה ביותר הביתה, עד נהר פרת. ההלכה נפסקה כך.
״גבורות גשמים״
למה ״גבורות״? רבי יוחנן בגמרא: ״מִפְּנֵי שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרָה״ (תענית ב׳ ע״א). ולכן ההזכרה נמצאת בברכה שמדברת על גבורת ה׳, לצד תחיית המתים.
ורבי יוחנן מוסיף: ״שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ״ — ואחד מהם הוא ״מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים״.
