פעם בשנה, אדם אחד נכנס לחדר לבד

הפרשה נפתחת בהזכרה של האסון: ״אחרי מות שני בני אהרן״. ומתוך זה מגיעה ההוראה — אסור להיכנס אל הקודש בכל עת. יש יום אחד בשנה, ויש סדר מדויק.

סדר עבודת יום הכיפורים מתואר בפירוט: הכהן הגדול פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי לבן פשוטים, מתוודה על עצמו, על ביתו, ואחר כך על כל העם. שני שעירים עומדים לפניו וגורל מוטל עליהם — אחד לה׳, ואחד לעזאזל, שנשלח למדבר.

החלק השני של הפרשה עובר לנושא אחר לגמרי: איסור אכילת דם, ורשימת העריות — הגבולות המשפחתיים. הפרק נחתם באזהרה חוזרת: ״ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם — וחי בהם״.

• גם למקום הקדוש ביותר יש תנאי כניסה. ״ואל יבוא בכל עת אל הקודש״. חוסר גבולות אינו קרבה — הוא הדרך הבטוחה לשחוק כל דבר עד שלא נשאר בו כלום.
• מנהיג מתוודה קודם על עצמו. הסדר קבוע: על עצמו, על ביתו, ורק אחר כך על העם. מי שמתחיל מהחטאים של אחרים לא באמת נכנס לחדר.
• גבולות בתוך המשפחה הם תשתית. פרק העריות מציב את הקווים בתוך הבית פנימה — המקום שבו אין שוטר, ושבו יחסי הכוח הכי לא שוויוניים.