מה קורה לחברה שבה אף אחד לא נשאר תקוע לנצח

הפרשה נפתחת בשמיטה: שש שנים עובדים את האדמה, ובשביעית — ״שבת שבתון יהיה לארץ״. לא זורעים, לא בוצרים, והיבול הפקר לכול. מיד עולה השאלה המתבקשת, והתורה מקדימה אותה בעצמה: ״מה נאכל בשנה השביעית?״

אחרי שבע שמיטות מגיע היובל — השנה החמישים. שופר תוקע בעשירי לחודש השביעי, וקורה דבר שאין לו מקבילה: כל שדה שנמכר חוזר לבעליו המקורי, וכל מי שנמכר לעבד יוצא לחופשי. ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״.

מכאן ממשיכה הפרשה לדיני מסחר הוגן — ״ולא תונו איש את עמיתו״ — לאיסור ריבית, ולחובה להחזיק את מי שמט: ״וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך — והחזקת בו״. הפרשה קובעת גם שהקרקע אינה נמכרת לצמיתות, ״כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי״.

• אין חוב שנמשך לנצח. ביובל חוזרות הקרקעות ומשתחררים העבדים. מערכת כלכלית שאין בה מנגנון איפוס מרכזת בסוף את הכול בידי מעטים, בלי שאיש עשה משהו רע.
• מחזיקים באדם לפני שהוא נופל. ״והחזקת בו״ — חז״ל דייקו שהחובה חלה כשהוא מתחיל למוט, לא אחרי שכבר קרס. סיוע שמגיע אחרי הנפילה יקר פי כמה ועוזר פחות.
• אונאת דברים חמורה מאונאת ממון. ״ולא תונו איש את עמיתו״ נדרש גם על דיבור: אין להזכיר לאדם את עברו ואין לשאול על מחיר כשאין כוונה לקנות. פגיעה בכיס ניתנת להשבה, פגיעה בכבוד — לא.