דמו של זכריה הנביא
דם שאינו נח, ומחריב שעושה את החשבון. אגדה זו על חורבן הבית הראשון.
האגדה מוסבת על חורבן הבית הראשון, והגמרא מביאה אותה כאן — משום שהיא עונה על השאלה מה עושה דם שנשפך.
נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר, ראה בעזרה דם רותח שאינו נח. שאל ואמרו לו: כהן ונביא היה, שניבא על חורבן ירושלים, והרגוהו.
אמר: אני אפייסנו. הביא סנהדראות והרג עליו — ולא נח. בחורים ובתולות — ולא נח. תינוקות של בית רבן — ולא נח.
אמר: זכריה זכריה, טובים שבהם איבדתי. הנוח לך שאהרוג את כולם? מיד נח.
הרהר נבוזראדן תשובה ואמר: ומה מי שאיבד נפש אחת מישראל כך — אני, מה תהא עליי? ברח, והתגייר.
וּמָה מִי שֶׁאִיבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כָּךְ — הַהוּא גַּבְרָא, מַאי תֶּהֱוֵי עֲלֵיהּ?
מה זה אומר לנו
המחריב הוא זה שעושה את החשבון. נבוזראדן רואה את מחיר הדם האחד ומבין מה עשה בעצמו — ומתגייר. הגמרא מניחה את התשובה בפיו של האויב הגדול, דווקא שם.
בִּימֵינוּ
שום טיפת דם של יהודי אינה נשכחת, וההיסטוריה יודעת להפוך גם את האויב הגדול ביותר. אין אדם ואין אומה שנעולים בפני שינוי — לפעמים דווקא המחריב הוא זה שבסוף עושה את החשבון.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
הדם רתח מפני שלא נעשה בו דין. לעתיד לבוא ייעשה הדין, והדם ינוח. אבל הנחמה הגדולה כבר מונחת בתוך האגדה: נבוזראדן עצמו התגייר.
שר הטבחים שהרג סנהדראות שלמות סיים את דרכו כגר צדק. אם אפילו הוא — אין אדם בעולם שנעול בפני התשובה. ההיפוך אינו רק בעונש; הוא גם במחריב.
וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה׳ שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.יואל ד׳, כ״א