ארבע מאות ילדים וילדות
שאלה של הנשבים, ששאלו קודם אם יש להם עולם הבא.
מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הבינו בעצמם לשם מה הם מובלים.
אמרו: אם אנו טובעים בים, האם אנו באים לחיי העולם הבא?
דרש להם הגדול שבהם את הפסוק: ״אָמַר ה׳, מִבָּשָׁן אָשִׁיב — אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם״. אף מי שירד למצולות ים — הקדוש ברוך הוא משיבו.
כיוון ששמעו כך, קפצו כולם ונפלו לתוך הים. עליהם אומר הכתוב: ״כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה״.
כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.
מה זה אומר לנו
הגמרא אינה מייפה את הסיפור ואינה מציעה נחמה קלה. היא מוסרת את שאלתם — ששאלו קודם אם יש להם עולם הבא. הפסוק החותם אינו הסבר; הוא עדות.
בִּימֵינוּ
פעם אחר פעם עמד כלל ישראל מול כליה ובחר באמונה. ומעל הכול — ההבטחה שאין תהום שממנה אין חזרה, ושגם ממעמקי הים משיב הקדוש ברוך הוא את בניו.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
שימו לב לדבר אחד: הפסוק שעליו קפצו הוא הפסוק שבו הם עתידים לשוב.
הגדול שבהם לא דרש להם פסוק של מוות אלא פסוק של חזרה — ״אשיב ממצולות ים״, לא כנחמה בעלמא אלא כהבטחה גמורה. הים שקיבל אותם הוא שיחזיר אותם. שאלתם הייתה אם יבואו לעולם הבא; התשובה גדולה משאלתם — שיושבו, בגוף, מן המקום שאליו ירדו.
אָמַר ה׳: מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם.תהילים ס״ח, כ״ג · הפסוק שדרש להם הגדול שבהם