אישה ושבעת בניה
שבעה בנים, שבעה פסוקים — ואם שמודדת עצמה מול העקדה.
מעשה באישה ובשבעת בניה שתפסם הקיסר. הביאו את הראשון ואמרו: השתחווה לצלם. אמר: כתוב בתורה ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. הרגוהו. וכן השני, השלישי, וכל אחד ופסוקו.
הביאו את השביעי, הקטן. אמר לו הקיסר: אשליך טבעתי לארץ, וכוף וטול אותה — שיאמרו שקיבלת מרותי. אמר לו: חבל עליך קיסר, על כבוד עצמך כך — על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.
אמרה להם אימם: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם — אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות.
אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״.
אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד — וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת.
מה זה אומר לנו
האם מדברת אל אברהם — לא אל הקיסר ולא אל שמים. היא מודדת את עצמה מול העקדה ואומרת שעברה אותה פי שבעה. זו אינה גאווה אלא טענה: יש דברים שנתבעו מאיתנו מעבר למה שנתבע מאבותינו.
בִּימֵינוּ
לאורך הדורות מסר כלל ישראל את הכול ובלבד שלא לכרוע. המסירות הזאת, שנמדדת מול העקדה עצמה, היא שהחזיקה את העם דרך כל גזירה — ומתוכה נמדדת גם שמחתו לעתיד.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
הנחמה כבר נאמרה בתוך האגדה, ואי אפשר לפספס אותה: הבת קול לא אמרה ״אוי לה״ — היא אמרה ״אם הבנים שמחה״.
בלשון עתיד, על אישה שזה עתה איבדה שבעה בנים. לעתיד לבוא היא תראה אותם — כולם, בבת אחת. שבעת המזבחות שעקדה יעמדו לפניה כשבע חופות. ואברהם, שאליו שלחה את בניה בשליחות האחרונה, יצא לקראתה.
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, הַלְלוּיָהּ.תהילים קי״ג, ט׳