קמצא ובר קמצא
הזמנה שהגיעה לאדם הלא נכון, ובעל בית שסירב לקבל כסף.
הגמרא פותחת בהצהרה: ״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים״ — על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. ואז מספרת מדוע.
אדם אחד היה, שהיה לו אוהב ושמו קמצא ושונא ושמו בר קמצא. עשה סעודה ואמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא. הלך השמש — והביא את בר קמצא.
בא בעל הבית ומצא את שונאו יושב בסעודתו. אמר לו: זה שונא שלי הוא, מה אתה עושה כאן? קום צא. אמר לו בר קמצא: הואיל וכבר באתי, הנח לי ואשלם לך דמי מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. — אשלם לך חצי מן הסעודה כולה. — לא. — אשלם לך את דמי הסעודה כולה. — לא. תפסו בידו והוציאו החוצה.
יצא בר קמצא ואמר בלבו: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בו — משמע שנוח היה להם. אלך ואלשין עליהם למלכות.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. שלח הקיסר קרבן לבחון, ובדרך הטיל בו בר קמצא מום — במקום שלנו הוא מום, ולהם אינו מום.
אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי, הַנַּח לִי וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל הַסְּעוּדָה. אָמַר לוֹ: לֹא.
מה זה אומר לנו
בעל הבית ויתר על כסף רב כדי לא לוותר על ההשפלה. ההשפלה הייתה שווה לו יותר מן הכסף — וזה בדיוק שנאת חינם. שימו לב גם למה שהגמרא לא אומרת: היא לא מוסרת את שמו של בעל הבית. הסיפור נקרא על שם שני האורחים, לא על שם הפושע.
בִּימֵינוּ
בכל דור יש מי שמסומן כ׳לא מוזמן׳ — ציבור שלם, עדה, זרם — שכלל ישראל מתרגל להשאיר בחוץ. וגרוע מכך: הרגע שבו מישהו מושפל בפומבי, וכולם רואים ושותקים. על השתיקה הזאת, לא רק על ההשפלה, נחרב הבית.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
אותה סעודה תיערך שוב. השמש ייצא לקרוא לקמצא, וישוב שוב עם בר קמצא — והפעם יקום בעל הבית מכיסאו וירוץ לקראתו, ויושיבו בראש.
ולעתיד לבוא יעשו קמצא ובר קמצא סעודה אחת משותפת, וישיאו את בנו של זה לבתו של זה, ואותם חכמים שישבו ולא מיחו — יעמדו הפעם וירקדו לפני החתן והכלה. הסעודה שעליה חרבה ירושלים תהיה הסעודה שבה היא נבנית.
עוֹד יִשָּׁמַע… קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.ירמיהו ל״ג, י״א