ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס
שתי הצעות, שתי דחיות הלכתיות נכונות — ולא נעשה דבר.
העגל הגיע לירושלים עם מום שאינו מום לפי דיני רומא. עכשיו החכמים צריכים להחליט.
סברו חכמים להקריב אותו למרות המום, משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו שבעלי מומין קרבים על גבי המזבח.
אם כן, אמרו, נהרוג את בר קמצא כדי שלא ילך ויספר לקיסר. אמר להם רבי זכריה: יאמרו שמי שמטיל מום בקדשים דינו מיתה.
שתי הצעות, שתי דחיות — כל אחת נכונה לחלוטין מבחינה הלכתית. ולא נעשה דבר. בר קמצא הלך לקיסר, והמלחמה יצאה לדרך.
על כך אמר רבי יוחנן את אחד המשפטים הנוקבים בתלמוד.
עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס — הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.
מה זה אומר לנו
רבי יוחנן אינו מאשים אותו ברשעות אלא בענווה — בחשש להכריע, בהיצמדות לכלל במקום נשיאה באחריות. יש רגעים שבהם דווקא הזהירות היא המחדל, והיא־היא שהחריבה את הבית.
בִּימֵינוּ
מנהיגות שמשותקת מרוב ׳מה יאמרו׳: הפחד להכריע, ההיצמדות לספר הכללים כשהשעה דורשת אחריות — וכלל ישראל משלם את המחיר בזמן שכולם נזהרים. לפעמים דווקא הזהירות היא המחדל.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
רבי זכריה לא טעה מתוך רשעות אלא מתוך יראה. הוא פחד לקבוע, ופחדו היה פחד של ירא שמים.
לעתיד לבוא לא תישאר שאלה שאין לה תשובה ברורה, ולא הכרעה שיש בה סיכון. אותו דקדוק שלא ידע מתי לוותר יהיה הדקדוק של עבודת הבית השלישי — שבו אין מומין, אין ספקות, ואין צורך לבחור בין שתי רעות. הענווה שלא ידעה לומר ״עכשיו״ היא שתדע לומר אותו במועדו.