שלושת העשירים ואוצרות המזון
די מזון לעשרים ואחת שנות מצור.
שלושה עשירים גדולים היו בירושלים: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת.
אחד אמר: אני מפרנס את העיר בחיטים ובשעורים. השני: אני — ביין ובמלח ובשמן. השלישי: אני — בעצים.
הגמרא מוסיפה חשבון קר: היה להם די כדי לזון את העיר עשרים ואחת שנה.
כלומר: המצור הרומי לא היה אמור להכריע את ירושלים. מבחינה לוגיסטית העיר יכלה לשבת בשקט ולחכות, עד שהרומאים יתעייפו.
הֲוָה לְהוּ לְמֵיזַן עֶשְׂרִין וְחַד שַׁתָּא — הָיָה בְּיָדָם לְפַרְנֵס אֶת הָעִיר עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה.
מה זה אומר לנו
הגמרא טורחת לומר לנו כמה מזון היה — כדי שנבין שהרעב שיבוא מיד לא נגרם על ידי הרומאים. הוא נגרם מבפנים.
בִּימֵינוּ
לכלל ישראל יש היום שפע חסר תקדים — מוסדות, ידע, אמצעים, קהילות. יש בידינו די כדי לקיים את כולם. החיסרון, כמו אז, איננו באמצעים.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
עושרם של השלושה לא הציל את העיר, מפני שנשמר בתוך המחסנים. לעתיד לבוא ייפתחו האוצרות.
הרמב״ם, בחותמו את ספרו, מתאר את ההיפוך: לא רעב ולא מלחמה, לא קנאה ולא תחרות — שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. עולם שבו האוצר אינו צריך שמירה, מפני שאין מי שחסר לו.
לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה, וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת.רמב״ם · סוף הלכות מלכים