הבריונים ששרפו את האוצרות
עשרים ואחת שנות מזון עלו באש בלילה אחד.
בעיר היו בריונים — קבוצות לוחמות קיצוניות שסירבו לכל פשרה.
אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום עם הרומאים. לא הניחו להם. אמרו החכמים: אם כן נצא ונילחם. אמרו החכמים בינם לבין עצמם: אין הדבר מסתייע, הזמן אינו כשר למלחמה.
ואז עשו הבריונים את המעשה. קמו ושרפו את מחסני החיטים והשעורים — כדי שלא תהיה לעיר ברירה אלא להילחם.
ומיד: והוה כפנא — והיה רעב.
קָמוּ קְלַנְהוּ לְהָנְהוּ אַמְבָּרֵי דְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי — וַהֲוָה כַּפְנָא.
מה זה אומר לנו
עשרים ואחת שנות מזון עלו באש בלילה אחד, בידי יהודים, כדי לשלול מן העיר את אפשרות הבחירה. הרעב הנורא של המצור לא הוטל על ירושלים — הוא נבחר בתוכה.
בִּימֵינוּ
יש מי שמעדיף לשרוף את המשותף מאשר להתפשר — לפוצץ גשרים, לאיין את שביל הזהב, לכפות עימות במקום לאפשר בחירה. הרעב שבא אחר כך על כלל ישראל אינו נגזר מבחוץ; הוא נבחר מבפנים.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
האש לא תיעלם — היא תשנה כיוון. הקנאות שבערה כלפי פנים ואכלה את מחסני העיר תיהפך לאש שעומדת סביבה, מבחוץ.
זכריה מבטיח לירושלים שתשב בלי חומה, מרוב אדם ובהמה בתוכה, ובכל זאת תהיה מוגנת לגמרי. לא חומת אבן שאפשר לפרוץ, אלא חומת אש. אותו יסוד עצמו שהחריב מבפנים, כשיוצב במקומו הנכון, הוא שישמור.
וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ, נְאֻם ה׳, חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ.זכריה ב׳, ט׳