מרתא בת בייתוס
העשירה שבנשות ירושלים, שכספה כבר לא קנה דבר.
מרתא בת בייתוס הייתה העשירה שבנשות ירושלים. עכשיו, ברעב, היא שולחת את שליחה להביא סולת.
עד שהלך — נמכרה הסולת. חזר ואמר: סולת אין, אבל יש קמח לבן. אמרה: לך והבא. עד שהלך — נמכר גם הלבן. וכך שוב ושוב, בכל פעם מדרגה אחת למטה, ובכל פעם מאחרת בשנייה.
בסוף חלצה את נעליה ואמרה: אצא בעצמי ואראה אם אמצא משהו לאכול. יצאה לשוק — ודבקה טינופת ברגלה, ומתה.
קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק מן התוכחה: ״הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ״.
הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ.
מה זה אומר לנו
מרתא לא מתה מחוסר כסף — כסף היה לה עד הרגע האחרון. היא מתה מפני שכסף כבר לא קנה דבר. הגמרא בוחרת דווקא את העשירה שבעיר כדי להראות עד היכן הגיע הרעב, ובאיזו מהירות קורס מה שנראה יציב.
בִּימֵינוּ
ביטחון חומרי שנראה מוצק — ויכול להתמוטט בן לילה. כלל ישראל למד שוב ושוב שאין עושר שמבטיח דבר כשהיסודות קורסים, ושמה שנראה יציב הוא לעיתים השברירי ביותר.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
הפסוק שנקרא עליה הוא פסוק מן התוכחה — ולכל תוכחה יש היפוך.
אותו שוק שבו לא נמצא לה לחם יימלא. הרגל שנגעה בארץ פעם אחת ומתה תלך שוב, לבטח, ברחובות ירושלים. ומי ששלחה שליח אחר שליח ולא השיגה דבר, תשב ותאכל לשובע — לא בזכות כספה, אלא מפני שכך יהיה בעולם. ״ולא יבושו עמי לעולם.״
וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ… וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.יואל ב׳, כ״ו