רבי צדוק — ארבעים שנה בתענית
ארבעים שנה של תענית, שלא תיחרב ירושלים.
בתוך כל זה, אדם אחד ניסה למנוע את החורבן בדרך אחרת.
רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית, שלא תיחרב ירושלים. כלומר הוא התחיל ארבעה עשורים לפני החורבן, כשעדיין הכול נראה כשורה.
הגמרא מתארת עד כמה הכחיש את גופו: כשביקשו להבריאו, היו מביאים לו גרוגרת אחת, והוא היה מוצץ את מימיה ומשליך את השאר.
בסוף, כשרבן יוחנן בן זכאי יעמוד לפני הקיסר, אחת משלוש בקשותיו תהיה רופאים שירפאו את רבי צדוק.
רַבִּי צָדוֹק יָתֵיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא — דְּלָא לֶיחֱרַב יְרוּשָׁלַיִם.
מה זה אומר לנו
ארבעים שנה של תענית לא מנעו את החורבן. ובכל זאת הגמרא מספרת עליו — ומספרת שהצילו אותו. יש מי שנושא את הכאב של הכלל גם כשאין בכוחו לשנות את התוצאה, ודמותו נשמרת דווקא משום כך.
בִּימֵינוּ
יש שקטים שנושאים על ליבם את כאבו של העם כולו, ומתפללים ופועלים למענו זמן רב לפני שמישהו בכלל שם לב שיש סכנה. לא תמיד הם עוצרים את הגזירה — אבל דמותם, והזכות שלהם, נשמרות.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
נדמה שארבעים שנות התענית הלכו לאיבוד. הבית חרב בכל זאת. אבל שום דמעה אינה נופלת לריק.
לעתיד לבוא יתברר כמה זמן ניתן לעיר בזכות אדם אחד שישב ובכה עליה כשכולם עוד חשבו שהכול כשורה. והגרוגרת שממנה מצץ מים בלבד — יאכל שלמה, מפירות הארץ, בבית שיבנה. מי שזרע בדמעה הוא שקוצר ברינה.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה — בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.תהילים קכ״ו, ה׳