רבן יוחנן בן זכאי: ״תן לי יבנה וחכמיה״
יציאה מן העיר בארון מתים, ובקשה אחת שקבעה אלפיים שנה.
ראש הבריונים בירושלים היה אבא סקרא — ובן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. שלח לו ריב״ז: בוא אליי בסתר.
בא. אמר לו: עד מתי תעשו כך ותהרגו את כל העולם ברעב? אמר לו: מה אעשה, אם אומר להם דבר — יהרגו אותי. אמר לו: מצא לי דרך לצאת מן העיר, אולי תהיה בכך הצלה מועטת.
אמר לו אבא סקרא: עשה עצמך חולה, ויבואו ויאמרו שמתָּ. נשאו את רבן יוחנן בן זכאי בארון מתים, והוציאוהו מן העיר.
כשהגיע למחנה הרומי, אמר לאספסיינוס: שלום עליך המלך. ובעודם מדברים, הגיע שליח מרומא: מת הקיסר, ונמנו גדולי רומא להמליך את אספסיינוס.
אמר לו: בקש ממני דבר ואתן לך. וריב״ז ביקש שלוש בקשות, ובראשן: תן לי יבנה וחכמיה.
הגמרא עצמה אינה משאירה זאת בלי ביקורת. יש הסבורים שהיה לו לבקש שיניח את ירושלים כולה הפעם.
תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ.
מה זה אומר לנו
ריב״ז הבין שהעיר אבודה, וביקש את מה שאפשר להעביר הלאה. יבנה היא הסיבה שיש היום גמרא ללמוד בה על החורבן. ועם זאת — הגמרא משאירה את השאלה פתוחה: אולי היה אפשר לבקש יותר.
בִּימֵינוּ
כשאי אפשר להציל את הכול, בוחרים להציל את מה שאפשר להעביר הלאה — תורה, חינוך, הדור הבא. וכלל ישראל עדיין מתלבט, כמו הגמרא עצמה, אם אנחנו מכוונים גבוה מספיק.
וְלֶעָתִיד לָבוֹא
השאלה אם ביקש די, או שהיה לו לבקש יותר, תוכרע לטובתו. יבנה מעולם לא הייתה תחליף לירושלים — היא הייתה הדרך אליה.
התורה שיצאה מן העיר בארון מתים היא שהחזיקה את העם אלפיים שנה, וכשתשוב — תשוב ותבנה את המקום שממנו יצאה. אלפיים שנה יצאה מציון ליבנה, ומיבנה לכל תפוצות הגלות; במסלול חוזר היא שבה ומעמידה את ירושלים על תילה.
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלִָם.ישעיהו ב׳, ג׳