המדריך למי שקל לו לאהוב רק את מי שדומה לו
קל לאהוב אנשים שחושבים כמונו, מדברים כמונו ומצביעים כמונו. ארבעת המינים מבקשים דבר קשה בהרבה: להחזיק ביד אחת, צמודים, גם את מי שאין לו ״טעם״ ואין לו ״ריח״. ומי שמבין למה, מגלה שהאגודה אינה פשרה — היא כל העניין.
מה החג אומר
בחג הסוכות לוקחים ארבעה צמחים שונים לגמרי זה מזה — אתרוג, לולב, הדס וערבה — אוגדים אותם יחד ומברכים עליהם. זו מצווה מן התורה: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל״. לא אחד מהם, לא הכי יפה מהם. ארבעתם, ביחד.
המדרש בויקרא רבה קורא בהם ארבעה סוגים של אנשים. האתרוג יש בו טעם וריח — כמו אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים. ללולב יש טעם ואין ריח, להדס ריח ואין טעם. ואז מגיעה הערבה: אין בה טעם ואין בה ריח — אדם שאין בו לא זה ולא זה.
והשאלה שהמדרש שואל היא השאלה שכולנו שואלים בשקט: מה עושים עם הערבות? התשובה שלו חדה: ״לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר״. אי אפשר לוותר עליהן. אלא ״יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת, וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ״. לא רק האתרוג מכפר על הערבה. כולם מכפרים זה על זה.
- קהילה אמיתית היא לא מועדון של דומים. מי שבוחר סביבו רק את מי שנעים לו, בונה חדר מראות. האגודה מתחילה בדיוק במקום שבו מישהו לידך אינו כמוך.
- אף אחד לא מחזיק את כל התכונות. לאתרוג יש טעם וריח, אבל אין לו את הגובה של הלולב. גם מי שנראה לך ״ריק״ מחזיק משהו שחסר לך — לפעמים רק את הסבלנות לשבת לידך.
- לא מקרבים מלמעלה. המדרש לא אומר שהאתרוג מכפר על הערבה. הוא אומר ״אלו על אלו״. מי שמצטרף לאגודה כדי להיות הצדיק שבה, עוד לא הבין מה היא.
יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת — וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ.ויקרא רבה ל׳, י״ב · המדרש על ארבעת המינים
המבחן
האדם · שמסדר את השולחן
כולם כבר יודעים ליד מי לא לשבת בסעודת החג.
בכל משפחה יש אחד כזה. הדוד שמדבר רק על עצמו, שאומר את הדבר הלא נכון בדיוק ברגע הלא נכון, שכולם עוקפים אותו בחיוך מנומס. ובכל חג מתנהל אותו תרגיל שקט: מי יישב לידו השנה.
ואנחנו מרגישים שזה בסדר. הרי לא עשינו לו כלום. הזמנו אותו, יש לו צלחת, הוא בפנים. אבל להיות בפנים ולהיות באגודה זה לא אותו דבר. אפשר לשבת ליד השולחן ולהיות לבד לגמרי.
הערבה בחבילה לא מקבלת מקום של כבוד. היא לא נוצצת כמו האתרוג ולא מתנשאת כמו הלולב. אבל היא קשורה בדיוק באותו חבל, צמודה, ובלעדיה אין ברכה. אף אחד לא מחזיק אותה ביד השנייה כדי שלא תלכלך.
וזה המבחן שהחג מציב: לא האם הזמנת את מי שקשה לך, אלא האם היית מוכן להיות קשור אליו.
זה הדוד בסעודה. זה הקולגה שכולם מוציאים מקבוצת הוואטסאפ של ההפסקה. זה ההורה בגן שלא מזמינים ליום ההולדת. זה השכן שמתלוננים עליו בוועד הבית. תמיד יש מישהו שהוא הערבה של מישהו אחר — ולפעמים, בחדר אחר, זה אנחנו.
מה מרוויחים מלהחזיק גם את הערבה: מגלים שהפחד מהאדם הקשה גדול בהרבה מהאדם עצמו. שיחה אחת אמיתית עם מי שכולם עוקפים הופכת אותו מדמות לאדם — עם סיפור, עם עלבונות ישנים, לפעמים עם בדידות שאף אחד לא שם לב אליה. והשולחן כולו נרגע, כי אנשים מרגישים מתי יש מישהו שנשאר בחוץ, גם כשאף אחד לא אומר את זה בקול.
מן הגמרא אל החיים
מנחות כ״ז ע״א
אין אדם יוצא ידי חובתו בהן — עד שיהו כולן באגודה אחת.
הגמרא מביאה ברייתא שמסדרת את ארבעת המינים אחרת: ״שְׁנַיִם מֵהֶן עוֹשִׂין פֵּירוֹת, וּשְׁנַיִם מֵהֶם אֵין עוֹשִׂין פֵּירוֹת״. האתרוג והתמר נותנים פרי. ההדס והערבה — לא.
ומה המסקנה? ״הָעוֹשִׂין פֵּירוֹת יִהְיוּ זְקוּקִין לְשֶׁאֵין עוֹשִׂין, וְשֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּירוֹת יִהְיוּ זְקוּקִין לְעוֹשִׂין״. לא רק החלש צריך את החזק. גם מי שנותן פרי צריך את מי שלא נותן. בלעדיו הוא לא שלם.
והברייתא ממשיכה במפורש מן הצמחים אל בני האדם: ״וְכֵן יִשְׂרָאֵל בְּהַרְצָאָה, עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן בַּאֲגוּדָּה אֶחָת״. כלומר, גם בקשה לפני הקב״ה מתקבלת רק כשכולם בתוכה. לא הטובים שבהם. כולם.
ומה יוצא לנו מזה: יש לנו נטייה למדוד אנשים לפי מה שהם ״מייצרים״ — תרומה, הישגים, כמה נעים לשבת לידם. הגמרא מציעה מדד אחר: מה חסר לי כשהוא לא כאן? ברוב המקרים התשובה מפתיעה. מי שנראה לנו מיותר מחזיק את מה שאנחנו לא יודעים לתת בעצמנו — ואנחנו מגלים את זה רק כשהוא כבר לא בחבילה.
סיפור מן השטח
הרב קוק והרב זוננפלד · מסע המושבות, תרע״ד
הרבנים מירושלים והחלוצים מהגליל רקדו כל הלילה בזרועות שלובות.
בסתיו תרע״ד, 1913, יצאה משלחת רבנים למסע של כחודש בעשרים ושש מושבות וחוות, מחדרה ועד מטולה. בראשה עמד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו והמושבות, ולצידו הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים. המשלחת הקיפה את כל קצוות הרבנות — מן האגף הקנאי ועד המתון.
והיעד היה המקומות שבהם הפער היה הגדול ביותר: חוות וקבוצות של העלייה השנייה, צעירים סוציאליסטים שפרקו עול מצוות — מרחביה, פוריה, כנרת, דגניה. בחלקן קיבלו את הרבנים בקרירות. במרחביה אמר להם אחד החברים שאין טעם שיבואו, ממילא לא ישפיעו. והרב קוק ענה, כך מסופר, שהם לא באו להשפיע אלא להיות מושפעים.
בפוריה נמשכה הפגישה כל הלילה. לפי התיאור ששרד, הרבנים והפועלים רקדו בזרועות משולבות ושרו, והרב זוננפלד — ״הקנאי הגדול״ — ישב בין חבורת חלוצים וסיפר להם על חיי הכוללים בירושלים, ושומר ותיק מהגליל סיפר לו על לילות השמירה. הרב קוק אמר להם שם, כך מובא: יהודים חרדים מגיעים מאהבת תורה לאהבת ישראל; אתם בואו מאהבת ישראל לאהבת תורה.
המסע לא שינה את כולם, ובחלק מהמקומות סירבו לבקשות הרבנים. אבל הוא עשה דבר שנדיר גם היום: הושיב ליד שולחן אחד, בלילה אחד, את מי שכל אחד מהם היה בטוח שאין לו מה לדבר איתו. האתרוג והערבה לא הפכו זה לזה. הם פשוט נקשרו יחד — ובזכות זה, לפחות לשעה, נשמעה שירה אחת.
נקודת אור
המדרש על ארבעת המינים יכול להישמע כמו דרישה מעייפת — ״תסבול גם את מי שקשה לך״. אבל אם קוראים אותו טוב, הוא דווקא מרגיע. הוא אומר שלא צריך להיות אתרוג כדי להיות בפנים.
אף אחד מאיתנו אינו רק אתרוג. בכל אחד יש ערבה — ימים בלי טעם, תקופות בלי ריח. והמקום שבו מחזיקים את הערבה של האחר הוא אותו מקום שבו יחזיקו גם אותנו, כשנצטרך. כי אגודה לא נקשרת פעם אחת. היא נקשרת מחדש בכל חג, בכל שולחן, בכל פעם שמישהו מזיז כיסא כדי לפנות מקום.
השנה, הוסיפו לשולחן החג אדם אחד שלא היה ברשימה — שכן, קרוב רחוק, מישהו מהעבודה שאין לו איפה להיות. ואם הוא כבר ברשימה, שבו לידו.
לשולחן החג: אם כל אחד מאיתנו היה אחד מארבעת המינים — מי הוא, ולמה? ועל מי כאן ליד השולחן קל לנו לשכוח שבלעדיו החבילה לא שלמה?
קופסת ידע
טעם וריח
האתרוג — טעם וריח. הלולב (ענף התמר) — טעם בלי ריח. ההדס — ריח בלי טעם. הערבה — לא זה ולא זה.
במדרש, הטעם הוא תורה והריח הוא מעשים טובים. ארבעת המינים הם ארבעה סוגי אנשים, והמצווה היא לא לבחור ביניהם אלא לקשור אותם יחד.
״לאבדן אי אפשר״
המדרש שואל מה הקב״ה עושה עם הערבות, האנשים שאין בהם דבר. ״לאבדן אי אפשר״ — אי אפשר לוותר עליהם.
ואז בא החידוש: כשהם קשורים יחד, ״אותה שעה אני מתעלה״. הכבוד של מעלה תלוי בכך שכולם באגודה, לא רק המצטיינים.
החלבנה שבקטורת
בקטורת שבמקדש היו אחד עשר סממנים, וביניהם החלבנה, שריחה רע. הגמרא בכריתות (ו׳ ע״ב) לומדת ממנה דבר מפתיע:
״כׇּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּהּ מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תַּעֲנִית״. ציבור שמתכנס בלי אלה שנחשבים ״לא בסדר״ חסר משהו בעצם התפילה שלו — כמו קטורת בלי חלבנה.
