בס״ד
3
סוכות · החג עצמו

המדריך לשמחה שלא נשארת מאחורי הדלת

סוכות נקרא ״זמן שמחתנו״ — אבל של מי בדיוק? אפשר לערוך שולחן מלא, לשיר, לצחוק, ולסגור את הדלת. הרמב״ם קובע שדווקא שמחה כזאת, שאינה כוללת אף אחד מבחוץ, אינה שמחת החג כלל. יש לה שם אחר, והוא לא מחמיא.

רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב ו׳, י״ח 3 / 13

סוכות הוא החג היחיד שהתורה חוזרת בו על השמחה שוב ושוב — ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״, ובסוף גם ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״. בתפילה הוא נקרא ״זמן שמחתנו״. זו לא המלצה, זו מצווה.

הרמב״ם מפרט איך נראית השמחה הזאת בפועל: לילדים קונים ממתקים, לנשים בגדים ותכשיטים, הגברים אוכלים בשר ושותים יין. ומיד אחר כך: ״וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים״.

ואז בא המשפט שאין לו מקבילה: מי ש״נוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ״ ואינו מאכיל את העניים ואת ״מרי הנפש״ — ״אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ״. אותו אוכל, אותו יין, אותה משפחה. ההבדל היחיד הוא הדלת.

  • שמחה נמדדת לפי מי שנכנס בה. שולחן מלא אינו הוכחה לשמחה. השאלה היא כמה כיסאות יש סביבו, ומי יושב עליהם.
  • המשפחה היא לא הקצה של העולם. הרמב״ם לא מבקר את מי ששמח עם אשתו וילדיו — זה חלק מהמצווה. הוא מבקר את מי שעוצר שם, ונועל.
  • לא מה שנשאר — מה שמגיע ראשון. הזוהר אומר זאת במפורש: אל יאמר אדם ״אוכל ואשבע, ומה שיישאר אתן לעניים״. מי שנותן רק את השאריות, עדיין אוכל לבד.
“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה — אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב ו׳, י״ח

האדם · שהשולחן שלו מלא

בסוכה שלך צחוק עד חצות. קומה אחת מעליך, מישהי אוכלת לבד.

עבדת קשה בשביל הערב הזה. בנית סוכה, בישלת יומיים, כל הילדים הגיעו, גם הנכדים. יש שירים, יש ויכוחים טובים, יש עוגה שאף אחד כבר לא מצליח לגמור. זה בדיוק מה שחלמת עליו כל השנה.

ובקומה השלישית גרה אלמנה. את מכירה אותה מהמעלית — ״חג שמח״, חיוך, והדלת נסגרת. בעלה נפטר לפני שנתיים. הילדים שלה בחו״ל. אף אחד לא עשה לה רע. פשוט אף אחד לא חשב עליה.

וזה בדיוק מה שהרמב״ם מתאר. הוא לא מדבר על אדם רע. הוא מדבר על אדם שמח באמת, עם משפחה אמיתית ואהבה אמיתית — שפשוט לא הרים את הראש מעבר לגדר של החצר שלו.

והמבחן כאן אינו אם אתה נדיב. הוא אם אתה רואה. כי אי אפשר להזמין מישהו שלא שמת לב שהוא קיים.

היום, אצלנו

היא השכנה מלמעלה. הוא הסטודנט שלא טס הביתה לחג. היא העובדת הזרה של המשפחה ממול, שיושבת במרפסת בזמן שכולם בסוכה. הוא האב הגרוש שהילדים אצלו רק בחג הבא. הם כמעט תמיד במרחק קומה אחת או רחוב אחד — קרובים מספיק כדי לשמוע את השירים שלנו.

מה מרוויחים מצלחת אחת שיוצאת מהסוכה: הילדים שלנו רואים שחג זה לא רק ״אנחנו״. והשמחה עצמה משתנה — היא מפסיקה להיות משהו שצריך לשמור עליו, ונעשית משהו שאפשר לתת. מי שהביא פעם אחת צלחת לשכנה ושמע אותה אומרת ״חשבתי שאף אחד לא זוכר אותי״, יודע ששום מנה בשולחן שלו לא טעמה כמו הרגע הזה.

רש״י, דברים ט״ז, י״א

ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך — אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך.

הפסוק על שמחת החג מונה שמונה סוגי אנשים: ״אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי... וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה״. רש״י, בעקבות חז״ל, מחלק אותם לשתי קבוצות של ארבעה.

הבן, הבת, העבד והאמה — ״ארבעה שלך״. אלה האנשים שלך, שבביתך. הלוי, הגר, היתום והאלמנה — ״ארבעה שלי״, אומר הקב״ה. אלה שאין להם בית משלהם, ולכן הקב״ה עצמו לוקח עליהם אחריות.

ואז בא ההסכם: ״אִם אַתָּה מְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׂמֵּחַ אֶת שֶׁלְּךָ״. השמחה של המשפחה שלך אינה עומדת לבדה. היא קשורה, כמו בחוזה, בשמחה של מי שאין לו משפחה.

ומה יוצא לנו מזה: זה הופך את השאלה. אנחנו נוטים לחשוב שקודם דואגים לשלנו, ואם יישאר — לאחרים. רש״י מציע סדר הפוך: הדרך לשמור על השמחה בבית שלך עוברת דרך הבית של מי שאין לו. מי שמחפש איך לשמח את ילדיו בחג, יכול להתחיל בצלחת אחת לאלמנה.

רבה של בריסק · וארבע כוסות של חלב

הוא שאל שאלה הלכתית. הרב שמע שאלה אחרת לגמרי.

זה סיפור שמסופר על כמה רבנים. ההיסטוריון טוביה פרשל מצא אותו מיוחס לחמישה שונים, והמקור המוקדם ביותר שמצא מספר אותו על רבי יוסף דוב סולובייצ׳יק, רבה של בריסק. הסיפור עצמו חוזר כמעט זהה בכל הגרסאות.

ערב פסח. יהודי עני נכנס לרב ושואל שאלה אחת: האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בחלב, במקום ביין? הרב לא ענה על השאלה. הוא הוציא כסף, הרבה יותר ממה שעולה יין, ונתן לאיש.

כשנשאל למה נתן כל כך הרבה, הסביר: מי שיש לו בשר לסעודת החג לא היה שואל על חלב, כי אחרי בשר ממילא אסור לו לשתות חלב. אם הוא שואל על חלב, סימן שאין לו גם בשר. ולפי כמה גרסאות אמר לו שזו הלוואה — כדי שלא יתבייש.

זו בדיוק שמחת החג של הרמב״ם. הרב לא חיכה שהעני יבקש, ולא הסתפק במה שנשאל. הוא שמע את מה שלא נאמר, ודאג שגם בבית ההוא יהיה חג. זו ההבחנה שהופכת שמחה פרטית לשמחה של מצווה: להרים את הראש ולשאול מה חסר בבית שממול.

נקודת אור

״שמחת כרסו״ נשמע כמו עלבון, ואולי הוא עלבון. אבל הוא גם הבטחה. כי אם ההבדל בין שמחת בטן לשמחת מצווה הוא רק הדלת, אז הדרך מאחת לשנייה קצרה מאוד.

לא צריך לשנות את הארוחה. לא צריך לבשל פי שניים. צריך רק לפתוח את הדלת פעם אחת, עם צלחת ביד. ומי שעושה את זה מגלה שהשמחה לא מתחלקת ונעשית קטנה. היא מתחלקת ונעשית גדולה — כי בפעם הראשונה, היא שמחה של החג ולא רק של הבית.

מכאן מתחילים

בערב החג הקרוב, לפני שמתיישבים, הכינו צלחת אחת מלאה — מכל מה שיש על השולחן — ותנו לילד אחד להביא אותה למי שאין לו סוכה או משפחה. לא את השאריות. מהסיר הראשון.

לשולחן החג

לשולחן החג: מי גר קרוב אלינו — ברחוב, בבניין, בעבודה — שאוכל את החג הזה לבד? ומה הדבר הקטן ביותר שהיינו יכולים לעשות בשבילו עוד השבוע?

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים — וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ.נחמיה ח׳, י׳

קופסת ידע

מה זו ״שמחת כרסו״

״כרס״ היא הבטן. ״שמחת כרסו״ — שמחה של הבטן שלו, שמחה של אכילה ושתייה ולא יותר.

הרמב״ם אינו פוסל את האוכל והיין — הוא עצמו כותב ״אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן״. מה שהופך את אותה סעודה לשמחה של בטן הוא רק דבר אחד: הדלת הנעולה.

גם הזוהר אומר את זה

בזוהר על האושפיזין, רבי אלעזר מזהיר: אל יאמר אדם ״אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים״ — אלא ״ראשית הכול״ שייכת לאורחים.

וגם הזוהר וגם הרמב״ם מביאים את אותו פסוק קשה ממלאכי: ״וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם״ — חג שאינו כולל אחרים הופך מחג של מעלה ל״חג שלכם״ בלבד.

״מרי נפש״

הרמב״ם לא מסתפק ב״עניים״. הוא מוסיף ״מרי נפש״ — אנשים שנפשם מרה: אבלים, בודדים, מי שעבר שנה קשה.

לא כל מי שחסר לו בחג חסר לו כסף. לפעמים חסרים לו רק אנשים סביב השולחן. וזה החוסר שהכי קל לא לראות.

להמשיך מכאן