המדריך למי שמזמין את אברהם אבינו ושוכח את השכן
קל מאוד להזמין לסוכה את אברהם, יצחק ויעקב. הם לא מאחרים, לא מלכלכים ולא אומרים שום דבר מביך. קשה בהרבה להזמין אורח אמיתי, כזה שעלול להפריע. הזוהר, שממנו נולד מנהג האושפיזין, קובע שאת הראשונים אי אפשר לארח בלי השני.
מה החג אומר
בכל ערב של סוכות נוהגים ״להזמין״ לסוכה אורח עליון אחד — אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. המנהג הזה נולד בזוהר, שם מתואר רב המנונא סבא עומד בפתח הסוכה מבפנים וקורא בשמחה: ״תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין, תִּיבוּ״ — שבו, אורחים עליונים, שבו.
״אושפיזין״ פירושו בארמית פשוט אורחים. והזוהר מתאר את הסוכה כמקום שבו השכינה פורשת כנפיה על האדם, ואברהם ושאר הצדיקים באים לשבת איתו. זו תמונה מרוממת: הסוכה הקטנה שלך, עם הקישוטים מהגן, מארחת את אבות האומה.
אבל מיד אחרי התמונה הזאת בא התנאי. הזוהר אומר שמי שיושב בסוכה צריך לשמח גם את העניים, ומסביר: ״בְּגִין דְּחוּלָקָא דְּאִינּוּן אוּשְׁפִּיזִין דְּזַמִּין — דְּמִסְכְּנֵי הוּא״. כלומר: החלק של האורחים העליונים שהזמנת — שייך לעניים. מי שמזמין את אברהם ולא נותן לעניים את חלקם, האורחים העליונים קמים ועוזבים את שולחנו.
- האורח הנוח אינו המבחן. להזמין את מי שלא יכול להפריע זה קל. הכנסת אורחים מתחילה במקום שבו האורח לוקח משהו — מקום, זמן, סבלנות.
- החלק של אברהם נמצא בצלחת של מישהו אחר. לפי הזוהר, הדרך לארח את האבות היא לתת לעני את מה שהיה מגיע להם. מי שמכבד את האורחים העליונים בלי לגעת בתחתונים, לא אירח איש.
- דלת פתוחה עדיפה על דלת מושלמת. לא צריך סוכה מעוצבת ושולחן של מסעדה כדי להזמין. צריך כיסא אחד פנוי ורצון שיישבו עליו.
בְּגִין דְּחוּלָקָא דְּאִינּוּן אוּשְׁפִּיזִין דְּזַמִּין — דְּמִסְכְּנֵי הוּא.זוהר, אמור ק״ד ע״א · רבי אבא (״החלק של האורחים שהזמין — של העניים הוא״)
המבחן
האדם · שהסוכה שלו מוכנה
הזמנת את אברהם אבינו. את הבחור מבית הכנסת לא הזמנת.
יש בבית הכנסת בחור אחד שכולם מכירים. הוא מדבר קצת יותר מדי, נשאר קצת יותר מדי, ולא תמיד קולט מתי הגיע הזמן ללכת. בכל חג הוא שואל בחצי חיוך ״איפה אוכלים השנה?״, וכולם מגלים פתאום שהסוכה שלהם בדיוק מלאה.
ובערב, אתה עומד בפתח הסוכה ואומר בהתרגשות אמיתית ״תיבו אושפיזין עילאין״. אתה באמת מתכוון. הסוכה יפה, הילדים שרים, והתחושה היא שאברהם אבינו באמת כאן. אבל אברהם הוא אורח שאי אפשר לאכזב. הוא לא ישאל שאלה מביכה ולא ישפוך את היין.
והזוהר מציב את הסתירה הזאת בדיוק מול העיניים: אברהם, כך הוא אומר, ״כל ימיו עמד בפרשת דרכים להזמין אורחים ולערוך להם שולחנות״. הוא עצמו לא ישב לחכות לאורחים נוחים. ומי שמזמין אותו ומשאיר את העניים בחוץ, מזמין אותו לשולחן שהוא לא יכול לשבת בו.
והמבחן כאן הוא לא אם הסוכה שלך קדושה. הוא אם יש בה מקום למי שאתה לא בטוח שבא לך לשבת לידו.
זה הבחור מבית הכנסת. זה החייל הבודד שאין לו משפחה בארץ. זה העולה החדש שעוד לא מבין את הבדיחות. זה הקרוב שאחרי הגירושין לא יודע לאן ללכת בחג. הם לא אורחים ״נוחים״ — ובגלל זה בדיוק אף אחד לא מזמין אותם.
מה מרוויחים מאורח שעלול להפריע: הילדים שלנו לומדים שהכנסת אורחים היא לא הופעה בשביל אורחים מרשימים. וגם אנחנו מגלים, כמעט תמיד, שהאורח ה״מפריע״ הוא זה שזוכרים ממנו את הערב — הסיפור שהוא סיפר, השאלה שהוא שאל, הרגע שבו הבנו כמה היה לו חשוב שמישהו הזמין. האושפיזין העליונים לא יזכרו איפה ישבו. הוא יזכור.
מן הגמרא אל החיים
שבת קכ״ז ע״א
גדולה הכנסת אורחין — מהקבלת פני שכינה.
הגמרא אומרת משפט שנשמע כמעט בלתי אפשרי: ״גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה״. לארח אדם גדול יותר מלעמוד מול הקב״ה.
וההוכחה לקוחה מאברהם. הוא ישב בפתח האוהל, והקב״ה נגלה אליו. ובאותו רגע ראה שלושה אנשים עוברים בדרך. ואברהם אמר לקב״ה: ״אַל נָא תַעֲבֹר״ — חכה רגע — ורץ אל האורחים.
רבי אלעזר מוסיף שם הערה מפתיעה: אצל בני אדם, הקטן לא יכול לומר לגדול ״המתן עד שאבוא אליך״. אצל הקב״ה — אפשר. הוא עצמו מוכן לחכות, כשמישהו רץ לארח אורח.
ומה יוצא לנו מזה: יש לנו נטייה לחשוב שהרגעים הרוחניים באמת הם אלה שבהם אנחנו לבד עם הקדושה — תפילה, לימוד, ״תיבו אושפיזין״. הגמרא מציעה סדר אחר: כשאורח אמיתי עומד בדלת, הוא קודם. והזוהר רק משלים את התמונה: אי אפשר לקבל את פני אברהם בלי לקבל את פני האורחים שהוא עצמו היה רץ אליהם.
סיפור מן השטח
רבי לוי יצחק מברדיטשוב · וסוכה מלאה אנשים פשוטים
החסידים לא הבינו למה הרבי ממלא את הסוכה שלו באנשים כאלה.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שנקרא ״סנגורם של ישראל״, היה ידוע באהבתו לכל יהודי. מסופר שבסוכתו אירח כל מי שהגיע, גם את האנשים הפשוטים והעלובים ביותר, בלי להבחין בין מכובד לשאינו מכובד.
חסידיו שאלו אותו לפשר הדבר. הרי לרבי כמוהו מגיעים אורחים אחרים, תלמידי חכמים, שיחה של תורה. למה למלא את הסוכה באנשים שאין מה לדבר איתם?
והוא ענה, כך מספרים: לעתיד לבוא יזמינו את כל הצדיקים לסעודה בסוכת עורו של לויתן, ״ואני אדחק גם כן לשם״. ישאלו אותי מה יהודי פשוט כמוני עושה בין גדולי עולם. ואז אענה: גם אני אירחתי בסוכתי אנשים פשוטים, ולא התביישתי מהם.
זה הזוהר בשפה של איש אחד. הסוכה של מעלה, זו שכולם מקווים לשבת בה, נפתחת בפני מי שפתח את הסוכה שלו למטה. ורבי לוי יצחק לא ראה בזה נדבה לאורחים — הוא ראה בזה את הכרטיס שלו עצמו.
נקודת אור
האושפיזין יכולים להפוך למנהג יפה ובטוח — שבעה שמות גדולים, שלט מאויר על דופן הסוכה, ואף אחד לא נכנס. אבל הזוהר לא נתן לזה להישאר שם. הוא קשר את האורחים שלמעלה אל האורחים שלמטה, בחבל שאי אפשר להתיר.
וזו בשורה טובה: כדי לארח את אברהם לא צריך להיות צדיק. צריך רק להזמין את מי שהוא היה מזמין. כיסא אחד פנוי, צלחת אחת נוספת, ומישהו שחשב שאין לו לאן ללכת בחג. ברגע שהוא נכנס, הסוכה שלך מתמלאת — ולפי הזוהר, גם בכל האורחים האחרים.
השנה, בערב שבו אתם ״מזמינים״ את אחד האושפיזין, הזמינו גם אורח אחד אמיתי שלא הייתם מזמינים בדרך כלל — מישהו מבית הכנסת, מהבניין, מהעבודה. ספרו לו איזה אושפיז הגיע באותו לילה, ושאלו מה הוא חושב שהאושפיז היה אומר עליו.
לשולחן החג: אם אברהם אבינו היה יושב כאן הערב, את מי הוא היה שואל למה לא הזמנו? ומי מבין האנשים שאנחנו מכירים לא היה בטוח שהוא מוזמן?
קופסת ידע
מי הם האושפיזין
בזוהר נאמר שבשעה שאדם יושב בסוכה, אברהם וחמישה צדיקים נוספים, ועמם דוד המלך, באים לשבת איתו. שבעה אורחים, ולצידם הפסוק ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״.
המסורת מונה אותם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, ובכל ערב מזמינים אחד מהם בראש. ״אושפיזא״ בארמית הוא אורח, ומכאן ״אושפיזין״ — אורחים.
״צלא דמהימנותא״
הזוהר קורא לסוכה ״צלא דמהימנותא״ — צל האמונה. יושבים תחת סכך רעוע, בלי גג בטוח, ובוטחים.
ומי שיושב בצל הזה, אומר הזוהר, ״בעי למחדי למסכני״ — צריך לשמח את העניים. האמונה והפתיחות לאחר הן אותו צל.
כשהאורחים קמים
הזוהר מתאר את אברהם קם מן השולחן של מי שלא נתן לעניים את חלקם, וקורא: ״סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה״ — וכל האורחים יוצאים אחריו.
והסיבה, לפי הזוהר: שולחן כזה ״דיליה הוא, ולאו דקודשא בריך הוא״ — הוא של בעל הבית, ולא של הקב״ה. סעודה שאינה פתוחה לאחרים נשארת סעודה פרטית, גם כשמזמינים אליה את האבות.
