כשעשית הכול נכון — ובכל זאת ירד גשם
בנית, קישטת, הזמנת את כולם, הכנת את האוכל. ואז, בדיוק בקידוש, הטיפות הראשונות על הסכך. המשנה לא מנחמת ולא מסבירה למה. היא עונה על שאלה אחרת לגמרי: מה עושים עכשיו.
מה החג אומר
כל שבעת ימי החג, אומרת המשנה, ״אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי״ — הסוכה היא הבית. ואז היא עוברת מיד לתרחיש שכל מי שבנה סוכה בארץ מכיר: ״ירדו גשמים — מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה״. כלומר, כשהגשם כבר חזק מספיק כדי לקלקל תבשיל פשוט של גריסים.
ואז, בלי הקדמה, משל: ״לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו״. המשרת הביא כוס יין לאדונו — והאדון שפך עליו כד שלם של מים בפנים. הגמרא אפילו שואלת מי שפך על מי, ומכריעה: האדון הוא ששפך, ואמר לו ״אי אפשי בשמושך״ — אינני רוצה בשירותך היום.
זה משל קשה, ואין טעם לרכך אותו. הוא אומר שיש ימים שבהם עושים הכול נכון, מגיעים עם הכוס ביד — ומקבלים מים בפנים. אבל שימו לב מה המשנה עושה עם זה: היא לא עוצרת לפרש את כוונות האדון. היא קובעת הלכה מעשית — מתי נכנסים הביתה.
- ״למה אני?״ היא שאלה בלי תחתית. אפשר לחפור בה שעות ולא להגיע לשום מקום. ״מה עכשיו?״ היא שאלה שיש לה תשובה — ובדרך כלל התשובה הראשונה כבר מזיזה משהו.
- להיכנס הביתה זה לא להיכשל. ההלכה אומרת במפורש שמי שהגשם פוטר אותו ונשאר בכוח בסוכה, אינו מקבל שכר על כך. יש גבורה בלהתעקש, ויש חוכמה בלזהות מתי ההתעקשות כבר לא משרתת כלום.
- מתאכזבים — ולא בועטים. מותר להיות מאוכזב, ואין צורך להעמיד פנים שהכול בסדר. אבל האכזבה לא צריכה להפוך לכעס על כל מי שבסביבה. יוצאים מהסוכה בשקט, ומחכים שהגשם יעבור.
מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו.משנה סוכה ב׳, ט׳
המבחן
האדם · שתכנן הכול
שלושה שבועות של הכנות. עשרים דקות של גשם.
היא התחילה לתכנן את הסוכה עוד לפני יום כיפור. קישוטים חדשים שהילדים הכינו בגן, שרשרת אורות, שולחן ארוך לשתים עשרה נפשות, ההורים שלה ושל בעלה יחד בפעם הראשונה אחרי שנתיים. זה היה אמור להיות הערב המושלם.
ובאמצע הקידוש — טפטוף. ואחרי חמש דקות, גשם של ממש. הסכך נוטף, הקישוטים נרטבים, הסבתא כבר קמה עם הצלחת. וכולם רואים את הפנים שלה נופלות. כי הכאב כאן הוא לא הגשם. הכאב הוא שהיא עשתה הכול נכון.
זה הרגע שבו המחשבה מתחילה לרוץ: ״למה דווקא הערב? למה לי? הרי השקעתי כל כך.״ והשאלה הזאת מושכת אחריה עוד ועוד — מי אשם שלא בדק תחזית, למה תמיד משהו נהרס, אולי לא הייתי צריכה להתאמץ בכלל.
ויש גרסה אחרת של אותו ערב. היא נושמת, צוחקת רגע, ואומרת: ״טוב. כולם פנימה. מביאים את הצלחות לסלון.״ הערב לא נראה כמו שתכננה. אבל שתים עשרה נפשות עדיין יושבות יחד — וזה, בעצם, מה שרצתה מההתחלה.
גשם בסוכה הוא רק הדוגמה הקטנה. הגדולות נראות אחרת: ילד שהתכוננתם אליו ולא הגיע, עסק שבניתם שנים והשוק השתנה, חתונה שתוכננה ונדחתה, פרויקט שהשקעתם בו את הלב וגנזו אותו. המשותף לכולם הוא התחושה שעשיתם את החלק שלכם — והעולם לא עשה את שלו.
מה מרוויחים מלשאול ״מה עכשיו״: לא מבטלים את האכזבה, אבל מפסיקים לתת לה לנהל את הערב. מי שמתרגל לעבור מהר מ״למה אני״ ל״מה עכשיו״, מגלה שרוב הדברים שחשובים באמת — האנשים, הקשר, היכולת לנסות שוב — שרדו את הגשם. הם פשוט עברו לחדר אחר.
מן הגמרא אל החיים
סוכה כ״ט ע״א
מי שפך למי? — שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך.
הגמרא עוצרת על המשל ושואלת שאלה שנשמעת כמעט טכנית: מי שפך על מי? האם העבד שפך בטעות על האדון, או האדון על העבד? והיא מביאה ברייתא שמכריעה: האדון שפך על העבד, ואמר לו ״אינני רוצה בשירותך״.
זו תשובה לא נוחה. היא אומרת שהגשם אינו תקלה של הסוכה — הוא מסר. היום לא מבקשים ממך את השירות הזה. ולא נאמר למה. אבל מיד אחרי זה הגמרא ממשיכה בענייני מעשה: מי שאוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס — לא מטריחים אותו לחזור עד שיסיים את הסעודה. מי שישן ונכנס — לא מטריחים אותו לחזור עד שיעלה השחר.
באותו עמוד מסופר גם על רב יוסף, שישב בסוכה ונשבה רוח שהעיפה פסולת לתוך האוכל. הוא ביקש לפנות את כליו החוצה. אביי תמה: הרי נאמר רק ״משתסרח המקפה״! ורב יוסף ענה: אני אדם רגיש, ובשבילי זה כאילו כבר התקלקלה המקפה. הגבול אינו זהה לכולם.
ומה יוצא לנו מזה: חז״ל שואלים ״מי שפך למי״ — ומיד עוברים ל״מה עושים עכשיו״. הם לא נותנים לשאלת המשמעות לעצור את החיים. ובשולחן ערוך (אורח חיים תרל״ט, ז׳) הרמ״א מוסיף את היחס הנכון: מי שיוצא מן הסוכה בגלל גשמים ״אל יבעט ויצא, אלא יצא כנכנע״. לא בכעס ולא בהתרסה — בענווה, ובלב פתוח לחזור כשיעבור.
סיפור מן השטח
הרב מפוניבז׳ · בני ברק
״אני אכן חולם. אבל אני לא ישן.״
הרב יוסף שלמה כהנמן היה רבה של העיירה פוניבז׳ שבליטא, ובנה שם ישיבה גדולה. בשנת ת״ש (1940), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע לארץ ישראל, ולא הצליח להביא אליה את אשתו ואת ילדיו. הנאצים נכנסו לליטא; משפחתו נרצחה, הישיבה נחרבה ותלמידיה נרצחו. כל מה שבנה במשך חיים שלמים — נשטף.
מסופר שבקיץ 1942, כשצבאו של רומל הגיע במצרים עד אל־עלמיין ורבים בארץ חששו שהגרמנים יגיעו תוך ימים, הוא הניח אבן פינה לישיבה חדשה. שאלו אותו מה הוא עושה, הרי הגרמנים יהיו כאן בעוד כמה ימים. ולפי המסופר ענה: ״גם אם אוכל להרביץ תורה רק כמה ימים — יש בזה ערך לנצח.״
ומסופר עוד שהלך פעם עם חבר על גבעה ריקה ושוממה בבני ברק, ותיאר לו את מרכז התורה הגדול שיקים שם. החבר אמר: ״יוסף, אתה חולם.״ והוא השיב: ״אני אכן חולם. אבל אני לא ישן.״ ב-1944 החל להקים בבני ברק ישיבה שנקראה על שם הקהילה שנכחדה, ומבנה הקבע שלה נחנך כעבור כעשר שנים — בכ״ז בסיוון תשי״ג, ביום השנה לכניסת הנאצים לליטא.
הוא לא התעלם מהאסון ולא העמיד פנים שהוא מבין אותו. אבל הוא סירב לתת לשאלה ״למה״ לעצור אותו מלשאול ״מה עכשיו״. הוא לא יכול היה להחזיר את מה שאבד — אז בנה את מה שאפשר היה לבנות. המרחק בין גשם על סוכה לבין מה שעבר עליו עצום, ואין להשוות. אבל השאלה שבחר לשאול היא אותה שאלה בדיוק.
נקודת אור
המשל של המשנה קשה, אבל ההלכה שבאה אחריו רכה מאוד. מי שירד גשם על הסוכה שלו לא עשה שום דבר רע. הוא פטור, הוא נכנס הביתה, הוא מסיים את הסעודה בנחת. ואם הגשם פוסק — יש סוכה, והיא מחכה לו.
ובעצם זה כל הסוד: תוכנית שנשטפה היא לא סוף הסיפור, היא רק סוף הגרסה הזאת שלו. מי שמחליף את ״למה אני״ ב״מה עכשיו״ לא מוותר על מה שרצה. הוא פשוט מוצא דרך אחרת להגיע אליו — לפעמים בסלון במקום בסוכה, ולפעמים מחר במקום הערב.
בפעם הבאה שמשהו שתכננתם משתבש — השבוע, בקטן — עצרו לפני התגובה הראשונה ואמרו בקול: ״טוב. מה עכשיו?״ רק את המשפט הזה. ושימו לב מה הוא עושה לשלוש הדקות שאחריו.
ספרו על פעם אחת שבה משהו שתכננתם השתבש לגמרי — ויצא ממנו בסוף משהו טוב שלא הייתם מגיעים אליו אחרת.
קופסת ידע
״משתסרח המקפה״
מקפה היא תבשיל סמיך ופשוט; בגמרא מפורש שמדובר במקפה של גריסים. השיעור הוא גשם שבו התבשיל הזה היה מתקלקל אילו ישב שם.
לא כל טפטוף פוטר: ההלכה קובעת רף אובייקטיבי, כדי שלא נברח מהסוכה בכל טיפה ולא נתעקש לשבת בה במבול.
מצטער פטור
רבא קובע בגמרא (סוכה כ״ו ע״א): ״מצטער — פטור מן הסוכה״. מי שהישיבה בסוכה גורמת לו צער של ממש, אינו חייב לשבת בה.
המצווה אינה מבחן סבל. היא נועדה להיות מגורים, ומגורים אינם אמורים לענות אותך.
״אינו אלא הדיוטות״
הרמ״א פוסק (אורח חיים תרל״ט, ז׳): מי שפטור מן הסוכה ואינו יוצא ממנה, ״אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות״.
הדיוט הוא אדם פשוט, שאינו מבין. להתעקש מול הגשם אינו חסידות — זה פשוט לא להקשיב למה שהרגע מבקש.
