בס״ד
6
סוכות · החג עצמו

למה דווקא בשיא השמחה קוראים ״הבל הבלים״

סוכות הוא החג השמח ביותר בשנה — האסיף בבית, המשפחה סביב השולחן. ודווקא אז נוהגים לקרוא את הספר הכי מפוכח בתנ״ך, זה שאומר שהכול חולף. זו לא סתירה. זה המתכון לשמחה שלא נבהלת מהסוף שלה.

קהלת ג׳, א׳ 6 / 13

התורה קוראת לסוכות ״חג האסיף״ — הזמן שבו מכניסים הביתה את כל יבול השנה — ומצווה בו ״והיית אך שמח״. זה שיא השנה החקלאית, השבוע שבו המחסנים מלאים ואין עוד מה לדאוג לו.

ובדיוק בשבוע הזה נוהגים לקרוא את מגילת קהלת. הרמ״א מביא את המנהג בשולחן ערוך: בשבת של חול המועד סוכות — ואם אין כזו, בשמיני עצרת שחל בשבת — אומרים קהלת. וקהלת פותח במשפט שאי אפשר לשכוח: ״הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל״.

המשנה ברורה מסביר למה דווקא עכשיו: ״מפני שהם ימי שמחה, וכתיב בקהלת: ולשמחה מה זו עושה״. כלומר, בשבוע שבו הכי קל לשכוח שהכול זמני — קוראים את הספר שמזכיר את זה. לא כדי לקלקל את השמחה, אלא כדי שתהיה שמחה נכונה.

  • שמחה שמכחישה את הסוף היא שמחה לחוצה. מי שצריך להאמין שהטוב יימשך לנצח, מבלה חלק מהזמן הטוב בפחד שייגמר. מי שיודע שהוא ייגמר — יכול סוף סוף להיות בתוכו.
  • ״הבל״ הוא לא ״חסר ערך״. הבל פירושו אדים, נשימה — משהו אמיתי לגמרי, שפשוט לא נשאר. הנשימה שלכם היא הבל. היא גם הדבר הכי חשוב שיש לכם.
  • לכל דבר יש עת — גם לשמחה. קהלת לא אומר ״אל תשמח״. הוא אומר שיש עת לשחוק ועת לרקוד, ושהעת הזאת היא עכשיו. מי שדוחה את השמחה ל״כשיהיה בטוח״ — מחמיץ את העת שלה.
“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכׇל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. קהלת ג׳, א׳ · קהלת

האדם · שמפחד להיות מאושר

הכול טוב עכשיו. ובדיוק זה מה שמפחיד אותו.

הוא יושב בחתונה של הבת שלו. האולם מלא, היא זורחת, ההורים שלו עוד בריאים ויושבים בשולחן הראשון. ובאמצע הריקוד עוברת בו מחשבה קטנה וקרה: ״זה לא יחזור. זה עוד רגע נגמר.״

רובנו מכירים את הרגע הזה. דווקא כשהכול טוב, משהו בפנים מתכווץ. יש אנשים שממש נמנעים מלשמוח עד הסוף, כאילו אם לא ייהנו יותר מדי — יכאב פחות כשזה ייגמר. כך נולדת שמחה חצויה: חצי בתוך הרגע, חצי כבר מתאבלת עליו.

ואז יש שתי דרכים לענות למחשבה הזאת. אחת היא לדחוף אותה החוצה — ״אל תחשוב על זה עכשיו״. היא חוזרת תמיד, ובדרך כלל בדיוק ברגעים הכי יפים. הדרך השנייה היא זו של קהלת: להגיד לה ״נכון״. כן, זה ייגמר. ובגלל זה אני כאן, עכשיו, רוקד.

וזה ההבדל. המחשבה ״זה חולף״ יכולה לגנוב את הרגע — או להפוך אותו ליקר יותר. היא לא משתנה. מה שמשתנה הוא מה עושים איתה.

היום, אצלנו

זה קורה בחג עצמו: כל המשפחה סוף סוף בסוכה אחת, הנכדים צוחקים, וסבתא אומרת בשקט ״מי יודע אם בשנה הבאה...״. או ביום ההולדת של הילד, כשמבינים שעוד רגע הוא כבר לא ירצה שנחגוג לו ככה. הרגעים הכי מלאים מגיעים יחד עם הידיעה שהם זמניים.

מה מרוויחים משמחה שיודעת שהיא חולפת: מפסיקים לדחות. מתקשרים היום ולא ״כשיהיה זמן״. מצלמים פחות ומסתכלים יותר. מי שמפנים שהכול עובר לא נעשה עצוב יותר — הוא נעשה נוכח יותר. וזו בדיוק השמחה שסוכות מבקש: לא שמחה שמכסה על הסוף, אלא כזו שמסתכלת בו ובכל זאת רוקדת.

משנה ברורה ת״צ, ס״ק י״ז

ובסוכות קהלת — מפני שהם ימי שמחה, וכתיב בקהלת: ״ולשמחה מה זו עושה״.

בסימן העוסק בחול המועד מסביר המשנה ברורה את שלוש המגילות של הרגלים: שיר השירים בפסח, רות בשבועות — וקהלת בסוכות. והנימוק לקהלת קצר מאוד: ״מפני שהם ימי שמחה״, ובקהלת כתוב ״ולשמחה מה זו עושה״.

הפסוק הזה, מתחילת הספר, הוא שאלה ולא קביעה: השמחה — מה היא בעצם עושה? מה היא משאירה? וקהלת, שניסה הכול — בנה, נטע, צבר, שמח — שואל אותה בכנות גמורה, בלי להעמיד פנים שהתשובה פשוטה.

אבל אותו ספר עצמו אומר גם, כמה פרקים אחר כך: ״לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ״. קהלת אינו שונא שמחה. הוא רק מסרב לשמחה שאינה יודעת מה היא. שמחה שנשענת על ״זה לתמיד״ תתאכזב; שמחה שיודעת שהיא ״עת״ — יכולה להיות שלמה.

ומה יוצא לנו מזה: המנהג לא שם את קהלת בתשעה באב, שם הוא היה מתאים לאווירה. הוא שם אותו דווקא בחג השמח. כי שאלה מפוכחת עוזרת לשמחה בדיוק כשהיא בשיאה — כשיש יותר מה לאבד, ויותר סיבה לשאול מה באמת חשוב בתוך כל השפע הזה.

רבי נחמן מברסלב · אומן, סוכות תקע״א

״מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד.״

רבי נחמן מברסלב, מצאצאי הבעל שם טוב, חי שלושים ושמונה שנים בלבד. בשנותיו האחרונות חלה בשחפת. ב-1808 נסע ללבוב לחפש מרפא, שהה שם לבדו כשמונה חודשים, והרופאים לא יכלו לעזור לו. הוא ידע היטב שזמנו קצוב.

באביב 1810 נשרפו ביתו ובית מדרשו בברסלב, והוא עבר לגור באומן. כמה שנים קודם לכן שמע על הטבח שערכו שם ההיידמקים ב-1768, ואמר לתלמידיו שהוא רוצה להיקבר שם. כעבור כחצי שנה, בי״ח בתשרי תקע״א — היום הרביעי של חג הסוכות — נפטר באומן.

ודווקא האיש הזה, שלפי החוקרים נאבק רוב חייו בדיכאונות קשים, הוא שהשאיר את המשפט שחסידיו שרים עד היום: ״מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו.״ ובמקום אחר כתב: ״ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר — שלא יתפחד כלל.״

זו לא שמחה של מי שאינו יודע. זו שמחה של מי שיודע הכול — שהגשר צר, שהזמן קצר — ובוחר בה בכל זאת. היא לא מכחישה את ״הבל הבלים״; היא עונה לו. וקשה למצוא סמל מדויק יותר לקהלת בסוכות מאדם שבחר בשמחה כשידע שהוא הולך, ונפטר בחג שנקרא ״זמן שמחתנו״.

נקודת אור

קל לשמוע ב״הבל הבלים״ ייאוש. אבל מי שקורא את קהלת עד הסוף מגלה ספר שחוזר שוב ושוב לאותה עצה פשוטה: לאכול, לשתות, לשמוח בעמל שלך, ולראות את הטוב — כי זה החלק שלך.

הידיעה שהכול חולף אינה אויבת השמחה. היא מה שמאפשר לה להיות אמיתית. סוכה שתפורק בעוד שבוע, משפחה שלא תמיד תהיה כאן כולה, רגע שכבר עובר — ודווקא בגלל זה שווה לשבת בתוכם עכשיו, בלב שלם, ולא לחכות לרגע שיהיה ״בטוח״. הוא לא יבוא. הרגע הזה כבר כאן.

מכאן מתחילים

בארוחת החג הבאה, בחרו רגע אחד — צחוק של ילד, סיפור של סבא — ואמרו לעצמכם בשקט: ״זה לא יחזור בדיוק ככה.״ ואז הישארו בו עוד דקה שלמה, בלי טלפון, בלי לתכנן את הדבר הבא.

לשולחן החג

אם הייתם יודעים שזה החג האחרון שכולנו יושבים כך ביחד — מה הייתם רוצים להגיד למישהו סביב השולחן, שעוד לא אמרתם?

בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב.קהלת ז׳, י״ד

קופסת ידע

מי זה קהלת

הספר נפתח במילים ״דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים״, ולפי המסורת זהו שלמה המלך — מי שהיו לו עושר, חוכמה ושלטון יותר מכל אדם.

זה מה שנותן לספר את כוחו: מי שאומר ״הכול הבל״ אינו אדם מתוסכל שלא הצליח. זה מי שהשיג הכול, ובדק מה נשאר.

הבל

״הבל״ במקרא הוא אדים, נשימה, אוויר חם שיוצא מהפה בבוקר קר — נראה לרגע ונעלם.

לא שקר ולא אפס: הבל הוא משהו שקיים באמת, אבל אי אפשר להחזיק בו. וזה התיאור המדויק ביותר של רגע טוב.

המגילה של החג

הרמ״א (אורח חיים ת״צ, ט׳ ותרס״ג, ב׳) כותב שנוהגים לקרוא קהלת בשבת של חול המועד סוכות, ואם אין — בשמיני עצרת שחל בשבת.

על ברכה לפני הקריאה נחלקו: הרמ״א כותב שהעם נהגו שלא לברך, והמשנה ברורה מביא דעות לכאן ולכאן.

להמשיך מכאן