בס״ד
10
סוכות · חול המועד

המדריך למי שבטוח שאם ייעדר — אף אחד לא ישים לב

האיש שנחשב לעניו ביותר בדורו עמד בשיא החגיגה הגדולה של ירושלים ואמר: ״אם אני כאן — הכל כאן״. זה נשמע כמו גאווה, וזה בדיוק ההפך. שמחת בית השואבה מלמדת מתי מותר לאדם להרגיש שהוא חשוב — ולמה זה לא סותר ענווה, אלא משלים אותה.

סוכה נ״ג ע״א 10 / 13

בימי בית המקדש, בכל לילה של חול המועד סוכות, התקיימה בירושלים המסיבה הגדולה ביותר של השנה. היא ליוותה את שאיבת המים לניסוך על המזבח, ונקראה שמחת בית השואבה. המשנה מתארת מנורות זהב ענקיות בעזרת נשים, נערים מן הכהונה שמטפסים בסולמות להדליק אותן, ואור שהגיע לכל חצר בעיר. ובאמצע — חסידים ואנשי מעשה רוקדים עם לפידים בידיהם.

המשנה מסכמת את זה במשפט אחד שנשאר עד היום: ״כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו״. לא שמחה של יחיד, אלא של עם שלם שעומד יחד, לילה אחרי לילה, ושר.

ובתוך הקהל הזה עמד הלל הזקן — האיש שהגמרא מציבה כדוגמה לענווה (״לעולם יהא אדם ענוותן כהלל״) — ואמר משפט מפתיע: ״אם אני כאן — הכל כאן, ואם איני כאן — מי כאן״. דווקא הוא. דווקא שם. ומכאן השאלה של העמוד: מתי מותר לאדם להרגיש שהנוכחות שלו חשובה?

  • ענווה איננה להרגיש שאתה לא נחשב. מי שבטוח ש״אין הבדל אם אבוא או לא״ לא נעשה עניו יותר — הוא פשוט נעדר יותר. הלל, העניו שבחכמים, ידע גם לומר ״אני כאן״.
  • חשיבות נמדדת במקום, לא בדרגה. לא צריך להיות הכי מוכשר בחדר כדי שלנוכחות שלך יהיה משקל. יש מקומות — שולחן בבית, חבר במשבר, צוות קטן — שבהם אתה פשוט לא ניתן להחלפה.
  • שני הפתקים צריכים להיות בכיס. ״בשבילי נברא העולם״ ליום שבו אתה מרגיש אפס, ו״אנכי עפר ואפר״ ליום שבו אתה מרגיש יותר מדי. הבעיה מתחילה כשמחזיקים רק אחד מהם.
“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. משנה סוכה ה׳, א׳

האדם · שמשוכנע שאין בו צורך

אתה בטוח שאם לא תגיע, הכול יימשך בדיוק אותו דבר.

יש אנשים שמוותרים על החתונה של בן הדוד, על ישיבת ההורים, על ארוחת שישי אצל ההורים — לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם משוכנעים שאף אחד לא יבחין. ״מה אני כבר מוסיף שם?״ זה נשמע כמו צניעות. לפעמים זה נשמע אפילו כמו התחשבות.

אבל כדאי להקשיב טוב למשפט הזה. ״אין לי השפעה״ הוא לא רק תיאור — הוא גם פטור. מי שאינו חשוב לא צריך להתאמץ, לא צריך להופיע, לא צריך לשאת באחריות. הענווה המדומה הזאת נוחה מאוד, והיא עולה ביוקר דווקא לאנשים שמחכים לו.

והלל מציע כיוון אחר. הוא לא אמר ״אני הכי חשוב כאן״. הוא אמר שאם הוא נמצא — השמחה שלמה, ואם הוא חסר — משהו חסר. זו לא התנשאות מעל אחרים; זו הכרה בכך שלכל אחד יש מקום שרק הוא ממלא.

וזה ההבדל הדק: גאווה אומרת ״אני יותר מכם״. הלל אומר ״אני חלק מכם, ובלעדיי החלק הזה ריק״.

היום, אצלנו

הבת שלך בהופעת סוף שנה, שורה שלישית, שמונה ילדים על הבמה. ״היא בכלל לא תראה אותי בקהל״. או אחיך, שעובר תקופה קשה, ואתה חושב ״יש לו מספיק אנשים סביבו, מה אני אוסיף״. או הישיבה בעבודה שבה אתה ״רק שומע״.

מה מרוויחים מלהגיד ״אני כאן״: היא כן תראה אותך — ילדים סורקים את הקהל עד שהם מוצאים את הפנים שלהם. והאח לא סופר כמה אנשים באו; הוא זוכר מי. הרגע שבו אתה מפסיק לשאול ״האם אני חשוב?״ ומתחיל לשאול ״איפה אני חסר?״ — משנה את כל המפה. פתאום מתברר שיש שלושה–ארבעה מקומות בחייך שבהם הנוכחות שלך היא בדיוק ההבדל בין ״היה נחמד״ ל״היה שלם״.

סוכה נ״ג ע״א

אם אני כאן — הכל כאן, ואם איני כאן — מי כאן.

הגמרא מביאה ברייתא: ״אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: אם אני כאן — הכל כאן, ואם איני כאן — מי כאן״. ומיד אחר כך עוד משפט שלו: ״מקום שאני אוהב — שם רגליי מוליכות אותי״.

רש״י מפתיע: לדעתו הלל לא דיבר על עצמו בכלל. הוא דרש לציבור בשמו של הקדוש ברוך הוא — כל זמן שהשכינה שורה בבית הזה, יבואו כולם; ואם תחטאו והשכינה תסתלק, מי יבוא? ה״אני״ הוא אלוקי, לא אישי.

ושתי הקריאות, זו לצד זו, מלמדות משהו. לפי הפשט, אדם רשאי לומר ״אני כאן״. לפי רש״י, המשפט הזה שייך קודם כול למי שנתן לאדם את מקומו. וההכרה בחשיבות העצמית נעשית בריאה בדיוק כשהיא זוכרת מאיפה היא באה — לא ״אני שווה כי הצלחתי״, אלא ״יש לי מקום כי קיבלתי אותו״.

ומה יוצא לנו מזה: אפשר לומר ״אם אני כאן — הכל כאן״ בלי לדרוס אף אחד, כשזוכרים שאותו משפט נכון גם לגבי כל אחד אחר בחדר. החשיבות שלך לא באה על חשבון החשיבות של השכן — היא עשויה מאותו חומר. ומי שיודע את זה יכול להופיע במלוא הנוכחות שלו, ולהשאיר מקום מלא גם לאחרים.

רבי שמחה בונים מפשיסחה · שני פתקים

בכיס אחד: ״בשבילי נברא העולם״. בכיס השני: ״אנכי עפר ואפר״.

רבי שמחה בונים מפשיסחה, מגדולי האדמו״רים בפולין בראשית המאה התשע־עשרה, נהג לומר — כך מסופר בשמו — שכל אדם צריך להחזיק בבגדו שני כיסים, ובכל כיס פתק.

בפתק האחד כתוב ״בשבילי נברא העולם״ — משפט מן המשנה בסנהדרין, שקובעת שכל אדם חייב לומר אותו. בפתק השני כתוב ״ואנכי עפר ואפר״ — מילותיו של אברהם אבינו כשעמד לפני הקדוש ברוך הוא.

והחוכמה היא בשאלה איזה פתק שולפים ומתי. כשאדם שפוף, מיואש, בטוח שאין בו צורך — שישלוף את הראשון. וכשהוא מתנפח, בטוח שהכול סובב סביבו — שישלוף את השני. לא לבחור ביניהם, אלא לדעת להחזיק את שניהם.

וזה בדיוק הלל בבית השואבה. האיש שהגמרא קוראת לו ״ענוותן״ ידע לשלוף, בשעת השמחה, את הפתק הראשון: אני כאן, וזה משנה. ענווה אמיתית איננה פתק אחד שנתקע בכיס — היא היכולת לדעת מה צריך עכשיו.

נקודת אור

השאלה ״האם מותר לי להרגיש חשוב?״ נשמעת כמו שאלה על אגו. אבל ביסודה היא שאלה על אחריות. מי שמבין שהוא חסר כשהוא לא בא — מתחיל לבוא.

לא בכל מקום. לא בכל אירוע. אבל יש מקום אחד לפחות שבו ״אם אני כאן, הכל כאן״ הוא פשוט תיאור של המציאות. לזהות אותו זה לא גאווה; זה הצעד הראשון לשמחה שלמה, מהסוג שהמשנה אומרת שמי שלא ראה אותה — לא ראה שמחה מימיו.

מכאן מתחילים

כתבו על פתק מקום אחד — בבית, במשפחה, בעבודה או אצל חבר — שבו הנוכחות שלכם באמת עושה הבדל, ושבו לאחרונה ויתרתם עליה. השבוע, פשוט תגיעו לשם. בלי תירוץ, בלי ״הם בטח לא ישימו לב״.

לשולחן החג

לשולחן החג: כל אחד מספר על מקום אחד — בבית, בכיתה, בעבודה — שבו הוא מרגיש ש״אם אני כאן, הכל כאן״. ואחר כך: על מי מהיושבים סביב השולחן אנחנו חושבים שבלעדיו החג לא היה שלם?

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי.אבות א׳, י״ד · הלל

קופסת ידע

מה היה בית השואבה

בחג הסוכות ניסכו על המזבח מים, ולא רק יין כבכל השנה. השאיבה הזאת לוותה בחגיגה לילית בעזרת נשים שבמקדש.

המשנה מתארת מנורות זהב, לפידים וכלי נגינה בלי מספר, ו״לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה״. החליל של בית השואבה ״אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב״ — ולכן עיקר החגיגה היה בלילות חול המועד.

מי היה הלל

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין בסוף ימי הבית השני, עלה מבבל לירושלים. ממנו יצאה ״בית הלל״, שכמעט תמיד הלכה כמותה.

הגמרא הופכת אותו למשל של ענווה: ״לעולם יהא אדם ענוותן כהלל״. דווקא לכן המשפט שלו בבית השואבה מעורר שאלה — ומלמד שענווה ונוכחות אינן סותרות.

שתי קריאות למשפט אחד

לפי הפשט, הלל מדבר על עצמו: נוכחותו של אדם משלימה את השמחה. לפי רש״י, הלל דורש בשם הקדוש ברוך הוא: כל זמן שהשכינה כאן — כולם באים.

שתי הקריאות אינן מתחרות. האחת נותנת לאדם רשות להרגיש שהוא חשוב; השנייה מזכירה לו מאין באה החשיבות הזאת.

להמשיך מכאן