בס״ד
11
סוכות · הושענא רבה

היום של מי שאין לו מה להראות

מכל ארבעת המינים, הערבה היא הצנועה ביותר — בלי טעם ובלי ריח. ובכל זאת, דווקא לה נותן החג יום שלם, את היום החותם שלו. הושענא רבה הוא תזכורת שנתית לכך שמי שנראה שקוף הוא לפעמים זה שהכול נשען עליו.

סוכה מ״ד ע״א 11 / 13

היום השביעי של סוכות נקרא הושענא רבה. בבית המקדש, כך מתארת המשנה, היו יורדים למקום בשם מוצא, מתחת לירושלים, קוטפים ענפי ערבה גבוהים וזוקפים אותם סביב המזבח, כשראשיהם כפופים עליו. בכל יום של החג הקיפו את המזבח פעם אחת, ״ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים״.

היום אין מזבח, אבל נשאר מנהג: בסוף תפילת הושענא רבה לוקחים צרור קטן של ערבות וחובטים בהן בקרקע. הגמרא מספרת שכשהביאו לרב ערבה, ״חביט חביט ולא בריך״ — חבט וחבט, ולא בירך. זו מצווה בלי ברכה, בלי פאר, בלי אתרוג מבריק בקופסת כסף. כמה עלים על ענף.

והמדרש מוסיף שכבה: ארבעת המינים הם ארבעה סוגי אנשים. האתרוג — טעם וריח, תורה ומעשים טובים. והערבה? ״אין בה טעם ואין בה ריח״ — אנשים שאין להם לא זה ולא זה. ובכל זאת, דווקא הם מקבלים את היום החותם של החג.

  • מה שלא בולט אינו מה שלא חשוב. הערבה לא מריחה ולא נותנת טעם, אבל בלעדיה אין ארבעה מינים. יש אנשים שכל התפקיד שלהם הוא להשלים — וההשלמה הזאת היא ההבדל בין שלם לחסר.
  • ההכרה היא לא פרס על הישגים. הערבה מקבלת יום שלם לא בזכות מה שהיא ״מביאה״, אלא בזכות מה שהיא. גם אדם אינו צריך להרוויח את מקומו מחדש בכל בוקר.
  • את השקופים רואים רק כשהם חסרים. מי שעושה את עבודתו בשקט נעשה בלתי נראה בדיוק משום שהוא עושה אותה טוב. כדאי לשים לב אליו לפני היום שבו הוא לא יגיע.
“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת שְׁכֵחוּם — וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם. סוכה מ״ד ע״א · על מצוות הערבה

האדם · שאף אחד לא שם לב אליו

עשרים שנה הוא מגיע ראשון ויוצא אחרון. אף אחד לא יודע איך קוראים לבן שלו.

בכל מקום עבודה יש אחד כזה. הוא לא מציג במצגות, לא מקבל תודה בנאום של סוף השנה, ולא מופיע בתמונה הקבוצתית כי הוא היה באמצע משהו. הוא פשוט דואג שהדברים יעבדו. ובגלל שהם עובדים, אף אחד לא שואל למה.

ואז יום אחד הוא לוקח חופש של שבועיים. ומתברר שהוא זה שידע איפה הסיסמה, איך מדברים עם הספק, למה המדפסת בקומה השלישית עובדת רק אם מדליקים אותה בסדר מסוים. העבודה שלו הייתה שקופה בדיוק כי היא הייתה טובה.

זו הערבה. אין לה טעם של הצלחה ואין לה ריח של הישגים. ובכל זאת — המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא לא מוותר עליה, אלא קושר אותה באגודה אחת עם כל השאר, כך שכל אחד מכפר על חברו. בלי הערבה, האגודה לא שלמה.

וזה עובד גם הפוך: לפעמים אנחנו הערבה. אדם שמרגיש שאין לו מה להראות — לא תואר, לא קידום, לא סיפור מרשים — מקבל כאן יום שלם שבו הוא במרכז. לא למרות שהוא ערבה. בגלל.

היום, אצלנו

המזכירה בבית הספר שיודעת כל ילד בשמו. השכנה שמוציאה את הפחים של כולם. הדוד שתמיד שוטף כלים בסוף ארוחת החג, כשכולם כבר בסלון. ואולי אתה עצמך — מי שמחזיק את הבית, את המשרד, את קבוצת הווטסאפ, בלי שאיש יאמר מילה.

מה מרוויחים מלראות את הערבה: תודה אחת, ספציפית, לאדם ששקוף בחייך — ״שמתי לב שאתה תמיד...״ — עושה לו יותר ממאה מחמאות כלליות. והיא עושה משהו גם לך: היא מאמנת את העין לראות את מה שמחזיק את העולם, ולא רק את מה שבולט בו. ומי שרואה ככה את האחרים, מתחיל לאט לאט לראות ככה גם את עצמו.

סוכה מ״ד ע״א–ע״ב

ערבה — יסוד נביאים הוא.

הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי יהושע בן לוי: האחד אומר ״ערבה יסוד נביאים״ — הנביאים הם שקבעו אותה כתקנה, והאחר אומר ״ערבה מנהג נביאים״ — זה רק מנהג שנהגו בו. הגמרא מסיקה שרבי יוחנן הוא שאמר: ״ערבה יסוד נביאים הוא״.

ואז קושיה: הרי רבי יוחנן עצמו אמר שהערבה היא הלכה למשה מסיני! והתשובה מרגשת: ״שכחום וחזרו ויסדום״ — הערבה נשכחה, והנביאים חזרו וייסדו אותה מחדש. היא הייתה שם מההתחלה, ורק איש לא זכר.

ובעמוד הבא: רב ורבי אלעזר בר צדוק, כשהביאו לפניהם ערבה, ״חביט חביט ולא בריך״ — חבטו ולא בירכו, כי סברו שזה מנהג. מצווה שנשכחה, שנוסדה מחדש, ושאין עליה אפילו ברכה. הצנועה שבמצוות.

ומה יוצא לנו מזה: דבר יכול להיות עתיק, יסודי, מסיני — ועדיין להישכח. לא משום שאינו חשוב, אלא משום שאינו רועש. תפקידם של ״הנביאים״ בכל דור הוא לחזור ולייסד את מה שנשכח — להצביע על מה שמחזיק אותנו בשקט ולומר: זה כאן, וזה חשוב. כל אחד מאיתנו יכול להיות נביא כזה, לאדם אחד לפחות.

הבעל שם טוב · הנער והשריקה

הוא לא ידע להתפלל. אז הוא שרק.

סיפור חסידי מוכר, שמסופר בכמה נוסחים, מספר על יום כיפור בבית כנסת שבו התפלל הבעל שם טוב. בין המתפללים היה נער, בנו של איכר פשוט, רועה בהמות — לא ידע לקרוא, לא הכיר את התפילות, ובכיסו היה המשרוקית (או החליל) שבה היה קורא לעדר.

כל היום ראה את המבוגרים מתפללים בדמעות, והרגיש שגם הוא רוצה לומר משהו — ואין לו מילים. בתפילת נעילה, כשהאווירה הגיעה לשיאה, לא התאפק, שאף אוויר ושרק שריקה חזקה, כמו זו שהיה משמיע בערב לאסוף את הבהמות.

המתפללים נבהלו וכעסו. אבל הבעל שם טוב, כך מספרים, השקיט אותם ואמר שגזירה קשה ריחפה מעל הקהל, והשריקה הפשוטה של הנער, שיצאה מלב שלם ובלי שום מילה, היא שקרעה אותה.

זו ערבה במלוא מובנה. בלי תורה, בלי ״טעם״, בלי שום דבר להראות — ודווקא הוא עומד במרכז, ברגע החותם של היום. לא בגלל מה שהביא, אלא בגלל שהביא את עצמו כולו.

נקודת אור

קל לחשוב שהחג שייך לאתרוגים — לאנשים עם הישגים, עם תארים, עם סיפור מרשים. אבל סוכות נחתם ביום של הערבה. היום האחרון והרציני ביותר של החג ניתן דווקא למין שאין לו מה להראות.

ואם זה נכון לגבי ענף, זה נכון לגבי אנשים. מאחורי כל אתרוג מבריק עומדת אגודה שלמה של ערבות — ואף אחד לא מחזיק את הלולב בלעדיהן. הושענא רבה הוא הזדמנות לומר להן תודה, ואולי גם לגלות שאנחנו אחת מהן.

מכאן מתחילים

בחרו אדם ״שקוף״ אחד בחייכם — בעבודה, בבניין, במשפחה — ושלחו לו השבוע תודה ספציפית: לא ״תודה על הכול״, אלא ״שמתי לב שאתה...״. משפט אחד, ששם אותו במרכז ליום אחד.

לשולחן החג

לשולחן החג: מי האדם שעושה אצלנו עבודה שאף אחד לא רואה — בבית, בבית הספר, בשכונה? כל אחד אומר שם אחד, ומה היה חסר אילו אותו אדם לא היה כאן.

וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל — וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.ויקרא כ״ג, מ׳

קופסת ידע

ארבעה מינים, ארבעה אנשים

המדרש משווה: אתרוג — טעם וריח, תורה ומעשים טובים. לולב — טעם בלי ריח. הדס — ריח בלי טעם. ערבה — לא זה ולא זה.

והמסקנה איננה לזרוק את הערבה — ״לאבדן אי אפשר״ — אלא לקשור את כולם באגודה אחת, כך ש״מכפרין אלו על אלו״.

חביטת ערבות

בהושענא רבה נוטלים צרור ערבות נפרד מן הלולב וחובטים בו. בגמרא מסופר על רב ועל רבי אלעזר בר צדוק ש״חביט חביט ולא בריך״.

לכן אין מברכים על הערבה של הושענא רבה. זה ״יסוד נביאים״ או ״מנהג נביאים״ — אבל לא מצווה מן התורה, ובכל זאת נשמר בכל קהילה עד היום.

מוצא

״מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא״, מספרת המשנה. לשם ירדו בימי המקדש, ומשם ליקטו ענפי ערבה גבוהים.

הערבות נזקפו בצדי המזבח, וראשיהן כפופים עליו. בכל יום הקיפו את המזבח פעם אחת, ובהושענא רבה — שבע פעמים, בקריאת ״אנא ה׳ הושיעה נא״.

להמשיך מכאן