בס״ד
12
סוכות · הושענא רבה

המדריך למי שהימים הנוראים עברו לידו

ראש השנה עבר, יום כיפור עבר, והשינוי הגדול שהבטחת לעצמך עוד לא קרה. המסורת אומרת שהדלת עדיין לא נסגרה — יש עוד יום אחד. וביום אחד לא משנים חיים שלמים, אבל אפשר לסגור החלטה אחת קטנה.

זוהר, פרשת צו ופרשת ויחי 12 / 13

המשנה בראש השנה מונה ארבעה זמנים בשנה שבהם העולם נידון, ובסופם: ״ובחג נידונין על המים״. כלומר, גם אחרי ראש השנה ויום כיפור, בסוכות עוד פתוח תיק אחד — הגשם של השנה הבאה, הפרנסה, מה שיצמח ומה שלא.

הזוהר לוקח את זה צעד קדימה ונותן לזה תמונה. הדין נכתב בראש השנה ונחתם ביום כיפור, אבל מי שעשה תשובה — ״ולא שלימתא כדקא יאות״, לא שלמה כמו שצריך — הדין שלו נשאר תלוי — ובפרשת ויחי הזוהר מותח את ההמתנה עד שמיני עצרת, ״תמינאה לחג״. ובפרשת צו הוא קובע: ביום השביעי של החג, הושענא רבה, ״הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא״ — סוף הדין של העולם, והפתקים יוצאים מבית המלך. מכאן הברכה שמאחלים זה לזה היום: ״פתקא טבא״, פתק טוב.

ההלכה שמרה על המשקל הזה. הרמ״א מביא שיש נוהגים לטבול לפני עלות השחר וללבוש קיטל, כמו ביום כיפור, והמשנה ברורה מסביר שהושענא רבה הוא ״גמר החתימה״. יום חול המועד, עם הושענות וערבות — ובתוכו מסתתר עוד יום כיפור קטן.

  • ״לא שלמה״ זה עדיין לא ״לא כלום״. הזוהר לא מדבר על מי שלא עשה כלום, אלא על מי שהתחיל ולא גמר. ובשבילו בדיוק הוא משאיר את התיק פתוח. חצי דרך איננה כישלון — היא מקום לעמוד בו כשממשיכים.
  • דדליין לא נועד להפחיד, אלא להזיז. כשאין תאריך, הכול נדחה ל״אחרי החגים״. יום שבו הפתקים יוצאים הופך כוונה מעורפלת לשאלה חדה: מה אני סוגר עד הערב?
  • ביום אחד לא בונים חיים. סוגרים החלטה אחת. מי שמנסה להשלים ביום אחד את כל מה שלא עשה בארבעים יום — יתייאש עד הצהריים. מי שבוחר דבר אחד וסוגר אותו — יוצא מהחג עם פתק שהוא עצמו כתב.
“ הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת — תַּלְיָין לֵיהּ. זוהר, פרשת ויחי · על מי שחזר ולא עד הסוף

האדם · שהחגים עברו לידו

עמדת בנעילה והבטחת. עברו שבועיים, והכול בדיוק כמו שהיה.

יש משהו מבלבל בתקופה שאחרי יום כיפור. בנעילה הכול היה ברור: הפעם זה יהיה אחרת. ואז מגיעים הסוכה, הקניות, האורחים, הילדים בבית — והרגע הגדול מתמוסס בלי שאף אחד החליט לוותר עליו.

וכאן נכנסת הסכנה האמיתית. לא החטא, אלא המסקנה שאנחנו מסיקים ממנו: ״אז כנראה זה לא בשבילי״. ״אז גם השנה זה לא יקרה״. הייאוש לא מגיע ביום כיפור. הוא מגיע שבועיים אחריו, בשקט, כשמתברר שלא השתנינו.

והמסורת עונה על זה בצורה מפתיעה. היא לא אומרת ״פספסת״. היא אומרת שבדיוק בשביל מי שהתחיל ולא גמר, הדלת עוד פתוחה. יש עוד יום. לא יום של הבטחות חדשות — יום של גמר.

ומה שנדרש ביום כזה שונה ממה שנדרש בנעילה. שם ביקשו את הכול. כאן מספיק לסגור דבר אחד שנשאר פתוח.

היום, אצלנו

השיחה עם האח שאמרת לעצמך שתעשה ״אחרי החגים״. ההתנצלות לבת הזוג שנתקעה על הלשון. ההחלטה להפסיק לענות לטלפון בארוחת ערב, שהחזיקה יומיים. כל אחד מאיתנו יוצא מהימים הנוראים עם רשימה של דברים שהתחילו — ולא נסגרו.

מה מרוויחים מלסגור דבר אחד: ההבדל בין מי שיוצא מהחגים עם תחושת כישלון לבין מי שיוצא מהם עם תחושת כיוון הוא לא כמות השינוי — אלא האם משהו אחד באמת נסגר. פתק אחד שכתבת בעצמך ביום האחרון שווה יותר מעשר הבטחות שנשארו פתוחות. והוא גם מלמד את הראש משהו חשוב: שאצלך, כוונה יכולה להפוך למעשה. וזה הבסיס לכל השנה שאחרי.

זוהר, פרשת צו

״ביומא שביעאה דחג — הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא.״

הזוהר מתאר את השנה כמו בית משפט. ״ביומא קדמאה דירחא״ — בראש השנה — ״שירותא דדינא הוא״, שם מתחיל הדין. וביום השביעי של סוכות הוא נגמר: ״בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא״ — ביום הזה המלך מצווה למסור את הפתקים לשליח.

בפרשת ויחי הזוהר מוסיף את הפרט החשוב: ההמתנה הזאת היא לא לכולם. היא נועדה למי שחזר בתשובה — אבל ״לא שלימתא כדקא יאות״. הדין שלו ״תליין״, תלוי, ״עד ההוא יומא בתראה דעצרת, דהוא תמינאה לחג״ — עד שמיני עצרת, היום השמיני. ואם יגמור בינתיים את מה שהתחיל — הפתקים נקרעים.

שימו לב למה שהתמונה הזאת אומרת. יש זמן בין ההחלטה לבין הביצוע. בראש השנה ויום כיפור נכתב משהו, אבל הוא עוד לא נמסר. הפער בין הכתיבה למסירה הוא בדיוק המקום שבו אדם יכול עוד לשנות את מה שכתוב.

ומה יוצא לנו מזה: חשבו על מה שהתחלתם החודש ולא גמרתם — לא ככישלון, אלא כפתק שעוד לא נמסר. השאלה היא לא ״האם השתניתי לגמרי״, אלא ״מה אני יכול לגמור היום״. הזוהר מבטיח שעל הגמר הזה — לא על השלמות — עוד אפשר להשפיע.

רבי ישראל סלנטר · והסנדלר

״כל זמן שהנר דולק — אפשר עוד לתקן.״

מסופר על רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, שחזר פעם לביתו בשעה מאוחרת בלילה. כל הרחוב היה חשוך, ורק מחלון אחד בקע אור קטן: סנדלר ישב רכון על נעל, ולידו נר שכמעט כבה.

רבי ישראל נעצר ושאל אותו: השעה כבר מאוחרת, והנר עומד להיגמר — למה אתה עוד עובד? והסנדלר ענה בפשטות, בלי לדעת עם מי הוא מדבר: ״כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן.״

המשפט הזה נכנס ללבו של רבי ישראל, והוא חזר עליו שוב ושוב בפני תלמידיו. בעיניו זה היה כל תורת המוסר במשפט אחד: אין רגע שבו מאוחר מדי לעשות את התיקון הבא, כל עוד יש עוד קצת אור.

וזה בדיוק הושענא רבה. הנר של החגים כמעט כבה — אבל עוד דולק. הסנדלר לא ניסה לתקן את כל הנעליים של העיר באותו לילה. הוא תיקן את הנעל שהייתה לו ביד.

נקודת אור

קל לקרוא את הושענא רבה כיום מלחיץ — הפתקים יוצאים, הדין נחתם. אבל אם מקשיבים לזוהר טוב, התמונה הפוכה: יש מי שדואג שהתיק שלך יישאר פתוח עד הרגע האחרון, דווקא כי התחלת.

לא צריך להשלים היום את כל מה שלא עשית בחודש. צריך לסגור דבר אחד. שיחת טלפון אחת, התנצלות אחת, הרגל אחד שמתחיל הערב. וכשהחג נגמר, אתה יוצא ממנו לא עם עוד הבטחה — אלא עם פתק אחד טוב, שכתבת בידיים שלך.

מכאן מתחילים

כתבו על פתק אחד — פתק אמיתי, מנייר — דבר אחד שהתחלתם בימים הנוראים ולא גמרתם, וסגרו אותו לפני צאת החג. לא את כל הרשימה. רק את הפתק הזה.

לשולחן החג

לשולחן החג: אם הייתם יכולים לכתוב לעצמכם ״פתקא טבא״ אחד לשנה הבאה — משפט אחד על מה שאתם רוצים שיהיה בה — מה היה כתוב בו? ומה צעד אחד שאפשר לעשות לקראתו כבר מחר?

דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.ישעיהו נ״ה, ו׳

קופסת ידע

פתקא טבא

״פתקא״ בארמית היא פתק, מסמך קטן. הזוהר מתאר את גזר הדין של השנה כ״פתקין״ שיוצאים מבית המלך ונמסרים לשליח.

מכאן הברכה של הושענא רבה: ״פתקא טבא״ — שהפתק שיצא עליך יהיה טוב. ברכה שנאמרת לא בפחד, אלא ברגע האחרון שבו עוד אפשר לשפר את מה שכתוב.

למה דווקא ביום השביעי

המשנה קובעת ש״בחג נידונין על המים״, והזוהר קובע שביום השביעי של החג ״סיומא דדינא דעלמא״ — סוף הדין.

לכן נקרא היום ״גמר החתימה״ (משנה ברורה), ויש שלובשים בו קיטל וטובלים לפני עלות השחר, כמו בערב יום כיפור.

לא לחקור עתידות

הרמ״א מביא מנהג ישן לחפש סימנים לשנה הבאה בצל הלבנה בליל הושענא רבה — ומיד מסייג.

״יותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות״, הוא כותב. המטרה של היום איננה לנחש מה כתוב בפתק, אלא לעשות משהו כדי שיהיה כתוב בו טוב.

להמשיך מכאן