המדריך למי שכבר ניסה, ושוב, ושוב — ועוד לא קרה כלום
יש דברים שמסתובבים סביבם שנים: אותה שיחה, אותו הרגל, אותו חלום. בכל פעם זה מרגיש כמו עוד סיבוב מיותר. הושענא רבה אומר משהו אחר — שדווקא הסיבוב שאחרי כל הסיבובים הוא זה שבו החומה נופלת.
מה החג אומר
בבית המקדש היו מביאים ענפי ערבה גבוהים ממקום ליד ירושלים שנקרא מוצא, ומעמידים אותם סביב המזבח. בכל יום מימי החג הקיפו את המזבח פעם אחת ואמרו ״אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הצליחה נא״. ״ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים״ — ביום השביעי, הושענא רבה.
מזה נולד המנהג שלנו. גם היום, בלי מקדש ובלי מזבח, מסתובבים בבית הכנסת סביב הבימה עם ארבעת המינים: פעם אחת בכל יום, ושבע פעמים ביום האחרון. כך נפסק בשולחן ערוך — ״ומקיפים ז׳ פעמים, ומרבים תחנונים על המים״.
ובירושלמי מופיע משפט קצר שמאיר את כל הטקס באור אחר. אחרי המשנה על שבע ההקפות, אומר רבי אחא שלוש מילים: ״זכר ליריחו״. ההקפות של הושענא רבה הן זיכרון של עיר אחת, שהחומה שלה לא זזה — עד הסיבוב השביעי.
- סיבוב שלא הפיל את החומה איננו סיבוב מבוזבז. ביריחו אף סיבוב לא הזיז אבן, עד האחרון. אבל בלי כל הסיבובים שלפניו, לא היה סיבוב אחרון. ההתמדה אינה המתנה לתוצאה — היא חלק מהתוצאה.
- התמדה ושחיקה נראות אותו דבר מבחוץ. שתיהן חוזרות על אותו סיבוב. ההבדל הוא בפנים: מי שמתמיד מקיף כי הוא עוד מאמין שהחומה יכולה ליפול; מי שנשחק מקיף כי הוא כבר לא זוכר למה. כדאי לשאול מדי פעם איזה מהשניים אתה.
- לפעמים הסיבוב השביעי צריך להיראות אחרת. ביום השביעי ביריחו לא רק הוסיפו סיבובים — שינו את הקצב, השכימו עם עלות השחר, ובסוף הריעו. לחזור אל מה שוויתרת עליו לא אומר לחזור בדיוק באותה דרך.
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.משנה סוכה ד׳, ה׳ · על הושענא רבה בבית המקדש
המבחן
האדם · שכבר הפסיק לספור
ניסית שש פעמים. אתה יודע איך זה נגמר. למה לנסות בשביעית?
כל אחד מאיתנו מכיר את החומה שלו. הדיאטה שהתחילה שש פעמים. הניסיון לדבר עם אבא בלי שזה ייגמר בצעקות. קורות החיים ששלחת עשרים פעם. ובכל פעם הסיבוב נגמר בדיוק באותה נקודה.
ומכאן מגיעה המסקנה שנשמעת כמו שכל ישר: אם זה לא עבד שש פעמים, כנראה זה לא יעבוד. הייאוש לא צועק. הוא מדבר בקול של היגיון, ואומר: אתה סתם מסתובב במעגלים.
והושענא רבה מציע לקרוא את אותה תמונה בדיוק אחרת. גם ביריחו הסתובבו במעגלים. שישה ימים, סיבוב ביום, ושום דבר לא זז. מי שעמד על החומה וצפה בהם יכול היה לצחוק. ובכל זאת, הם הקיפו.
כי ההבדל בין מעגל שוטה לבין הקפה הוא לא מספר הסיבובים. הוא האם אתה עדיין מקיף משהו שאתה רוצה שייפתח.
יש משהו שוויתרת עליו בשקט. לא בהחלטה דרמטית — פשוט הפסקת לנסות. אולי הקשר עם חבר ילדות שלא עונה, אולי הגיטרה שעומדת בפינה, אולי השיחה עם הילד המתבגר שנסגר בחדר. אמרת לעצמך ״ניסיתי״, וזה היה נכון.
מה מרוויחים מלחזור בפעם השביעית: לא תמיד את החומה. אבל כמעט תמיד משהו אחר — את הידיעה שלא אתה סגרת את הדלת. מי שחוזר פעם אחת נוספת, מתוך בחירה ולא מתוך הרגל, מגלה לפעמים שהחומה כבר נסדקה בסיבובים הקודמים, רק שלא ראו את זה מבחוץ. ומי שלא חוזר — לעולם לא יידע.
מן הגמרא אל החיים
ירושלמי סוכה ד׳, ג׳
״אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים״ — אמר רבי אחא: זכר ליריחו.
בספר יהושע מסופר איך נכבשה יריחו, העיר הראשונה בארץ. ההוראה הייתה מוזרה: ״הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים״, וביום השביעי — ״תסבו את העיר שבע פעמים״. בלי מצור, בלי סולמות. רק ללכת סביב.
ושימו לב לחשבון. שישה ימים של סיבוב אחד, ועוד שש הקפות ביום השביעי — שתים עשרה הקפות שלא קרה בהן דבר. רק ״ויהי בפעם השביעית״ תקעו הכוהנים בשופרות, העם הריע, ״ותפול החומה תחתיה״.
רבי אחא מחבר את זה למזבח במילה אחת: זכר. כשמקיפים שבע פעמים בהושענא רבה, זוכרים את מי שהקיף בלי לראות תוצאה, יום אחרי יום, ולא עצר בסיבוב השישי.
ומה יוצא לנו מזה: החומה של יריחו לא נפלה בזכות הסיבוב השביעי לבדו. היא נפלה בזכות כל השלושה עשר. מי שסופר רק את הסיבוב שבו קרה משהו, מפספס את מה שבאמת הפיל את החומה. אז בפעם הבאה שנדמה שאתם מסתובבים במעגל — ספרו את הסיבובים. אולי אתם קרובים יותר ממה שנראה.
סיפור מן השטח
שרה שנירר · קרקוב
הרבנים לא הבינו אותה. התוכנית הראשונה נזנחה. אחר כך קמו יותר ממאתיים וחמישים מוסדות.
שרה שנירר הייתה תופרת בקרקוב, בתחילת המאה העשרים. היא ראתה איך בנות מבתים דתיים מתרחקות מן המסורת — הבנים למדו בחדר ובישיבה, והבנות לא למדו דבר. והיא החליטה לעשות משהו.
הניסיונות הראשונים לא הצליחו. היא תכננה הרצאות וספרייה לנשים צעירות, וזנחה את התוכנית. היא פנתה לרבנים ולמנהיגי ציבור כדי לשכנע אותם שבנות צריכות ללמוד תורה — ולא מצאה אצלם הבנה. מבחינתה, זה יכול היה להיגמר שם.
אבל היא הקיפה שוב. בעצת אחיה נסעה אל האדמו״ר מבעלז וקיבלה את ברכתו. בסוף מלחמת העולם הראשונה פתחה בחדר קטן בקרקוב כיתה של כעשרים וחמש בנות. זו הייתה ראשיתה של רשת ״בית יעקב״. עד סוף שנות השלושים כבר היו ברשת יותר ממאתיים וחמישים מוסדות.
היא נפטרה ב-1935, בגיל חמישים ואחת. מה שנשאר ממנה לא היה הרעיון — רבים חשבו עליו לפניה. מה שנשאר ממנה היה הסיבוב הנוסף, זה שבא אחרי שהראשונים לא הצליחו.
נקודת אור
שבע הקפות יכולות להיראות כמו טקס עייף — עוד סיבוב, ועוד סיבוב, בבית כנסת צפוף, עם לולב ביד. אבל ״זכר ליריחו״ הופך אותן להצהרה: אנחנו אנשים שמקיפים גם כשהחומה עוד עומדת.
לא צריך להפיל היום את כל החומות. צריך לחזור פעם אחת אל אחת מהן. לא מתוך הרגל ולא מתוך אשמה, אלא מתוך ההבנה שאולי כל הסיבובים הקודמים לא היו לשווא — ושהסיבוב הבא יכול להיות זה שבו משהו זז.
בחרו דבר אחד שוויתרתם עליו — קשר, הרגל, בקשה — וחזרו אליו השבוע פעם אחת נוספת, בדרך קצת אחרת מהפעם הקודמת. לא כדי לנצח. רק כדי להקיף עוד סיבוב.
לשולחן החג: ספרו על משהו שהצליח לכם רק אחרי הרבה ניסיונות — מה גרם לכם לא לוותר בפעם השישית? ומה יש היום שכדאי לנסות אצלו עוד סיבוב אחד?
קופסת ידע
זכר ליריחו
ביריחו הקיפו את העיר פעם אחת בכל יום, שישה ימים, וביום השביעי שבע פעמים (יהושע ו׳). במקדש הקיפו את המזבח פעם אחת בכל יום, וביום השביעי שבע פעמים.
הדמיון איננו מקרי: הירושלמי קושר בין השניים במפורש — ״זכר ליריחו״. אותו מבנה בדיוק, ואותה סבלנות.
מהמזבח אל הבימה
המשנה מתארת הקפה של המזבח עם ענפי ערבה, בקריאת ״אנא ה׳ הושיעה נא״. מכאן שמו של היום: ״הושענא רבה״, ההושענא הגדולה.
היום מקיפים את הבימה עם ארבעת המינים, ואומרים פיוטי הושענות — ״הושע נא״ שוב ושוב, כמו אז.
רבי פרידא וארבע מאה הפעמים
הגמרא מספרת על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שהיה צריך לשמוע כל דבר ארבע מאה פעמים עד שהבין. יום אחד התלמיד לא הבין גם אחרי ארבע מאה פעמים.
רבי פרידא לא ויתר: הוא ישב ולימד אותו עוד ארבע מאה פעמים. ויצאה בת קול והציעה לו שכר: ארבע מאה שנות חיים נוספות, או עולם הבא לו ולדורו. הוא בחר בעולם הבא לו ולדורו — ואמר הקב״ה: ״תנו לו זו וזו״ (עירובין נ״ד ע״ב).
