איפה עובר הגבול בין ביטחון לבין הפקרות

הכלל ״אין סומכין על הנס״ מופיע בגמרא בהקשרים מעשיים לגמרי. למשל, בענייני ריבוי אנשים במקום צר וסכנת דוחק — אין להסתמך על כך שלא יקרה דבר.

ובמקום אחר נאמר במפורש שאף על פי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים — היכן ששכיח היזק, אין הדבר כן. כלומר: גם בדרך למצווה, במקום שבו הסכנה מצויה, אין לסמוך על הגנה מיוחדת.

וזו נקודה עדינה. הכלל אינו מכחיש שנס אפשרי — הוא אומר שאסור לבנות עליו. מי שמסתמך על נס אינו מגלה אמונה גדולה יותר; הוא רק מעביר את האחריות למקום שאינה שייכת לו.

• אמונה אינה פוטרת מהשתדלות. להפך — היא מניחה שהעולם פועל לפי חוקים, ושתפקידנו לפעול בתוכם.
• המבחן הוא ״היכן ששכיח היזק״. כשהסיכון ידוע ומצוי, ההסתמכות על שיסתדר איננה ביטחון אלא הימור.
• לעשות את שלך ואז להרפות. הסדר חשוב: קודם ההשתדלות המלאה, ורק אחר כך ההנחה שהתוצאה אינה בידינו.