בס״ד
12
בינך לבין החיים · לקחת אחריות

מי מכריע כשגם קול משמים אומר שאתה טועה

אחד הסיפורים הנועזים בגמרא: רבי אליעזר מביא הוכחות מן הטבע ואפילו בת קול מן השמים, והחכמים עומדים על שלהם. ״לא בשמים היא״ — האחריות הועברה לידיים שלנו, וזה מחייב.

בבא מציעא נ״ט ע״ב 12 / 18

הגמרא מספרת על מחלוקת הלכתית בעניין תנור. רבי אליעזר הביא את כל הטענות שבעולם ולא קיבלו ממנו. ואז פנה למופתים: אם הלכה כמותי — חרוב זה יוכיח. נעקר החרוב ממקומו. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.

וכך גם באמת המים שחזרה לאחוריה, ובכותלי בית המדרש שנטו ליפול. ולבסוף אמר: מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום.

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: ״לא בשמים היא.״ התורה כבר ניתנה בסיני, ונאמר בה ״אחרי רבים להטות״ — ומרגע זה ההכרעה נעשית כאן, בבית המדרש, בידי בני אדם.

  • אחריות שהועברה — נשארת אצלך. אין גורם חיצוני שיכריע במקומנו, גם כשמאוד היינו רוצים שיהיה.
  • סימנים אינם תחליף לשיקול דעת. אפשר למצוא ״אותות״ לכל כיוון שנרצה. הגמרא מסרבת להכריע לפיהם, גם כשהם מרשימים.
  • הכרעה אינה ודאות. החכמים לא טענו שהם צודקים יותר מרבי אליעזר — הם טענו שמישהו צריך להכריע, ושזה תפקידם.
הַשּׁוּרָה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּחַת לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא. בבא מציעא נ״ט ע״ב · רבי יהושע

האדם · שמחכה לסימן

אתה עומד לפני החלטה ומחכה שמשהו מבחוץ יגיד לך מה לעשות.

לפני החלטות גדולות אנחנו מחפשים אישור. סימן, צירוף מקרים, מישהו שיאמר לנו בביטחון מה נכון. וזה מובן — ההכרעה כבדה, והאפשרות שמישהו אחר יישא אותה במקומנו מפתה מאוד.

אבל המתנה לסימן היא בעצם דחייה. בינתיים הזמן עובר, החלון נסגר, והמצב מכריע בשבילנו — וזו ההכרעה הגרועה מכולן, כי היא נעשתה בלי שאיש בחר בה.

ורבי יהושע עומד על רגליו ואומר את הדבר המפחיד והמשחרר גם יחד: זה עליך. אין קול שיגיד לך, ואם יהיה — גם הוא לא יפטור אותך מלהחליט. מה שיש לך הוא מה שאתה יודע, מי שאתה יכול להתייעץ איתו, והאחריות לבחור.

היום, אצלנו

אתם מתלבטים חודשים ומחכים ל״סימן ברור״. שואלים עוד ועוד אנשים כדי שמישהו יחליט בשבילכם. דוחים החלטה כי אולי משהו יסתדר מעצמו. או מחפשים אישור לדבר שכבר החלטתם עליו, ומתייעצים רק עם מי שיאמר לכם כן.

ומה משתנה כשלוקחים את זה: ראשית, מתקדמים. החלטה סבירה שנעשתה בזמן טובה כמעט תמיד מהחלטה מצוינת שנעשתה מאוחר מדי. שנית, ההתייעצות משתנה: מפסיקים לחפש מי שיכריע, ומתחילים לחפש מי שיאיר זווית שלא ראינו. ושלישית, מפסיקים להאשים — מי שיודע שההכרעה שלו לוקח גם את התוצאה, וזה בדיוק מה שמאפשר לתקן אותה בהמשך.

בבא מציעא נ״ט ע״ב · ניצחוני בניי

רבי נתן פגש את אליהו ושאל מה עשה הקב״ה באותה שעה. התשובה מפתיעה.

הגמרא ממשיכה: רבי נתן פגש את אליהו הנביא ושאל אותו — מה עשה הקב״ה באותה שעה, כשרבי יהושע עמד ואמר ״לא בשמים היא״?

אמר לו: חייך ואמר — ״ניצחוני בניי, ניצחוני בניי.״

זה אחד המשפטים המפתיעים בכל התלמוד. לא כעס ולא אכזבה — שמחה. כאילו זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות: שהבנים ייקחו את מה שניתן להם ויעמדו על דעתם.

ומה יוצא לנו מזה: שהעברת האחריות אינה נטישה. הורה שמלמד ילד לרכוב על אופניים ומרפה את היד אינו מפקיר אותו — הוא עושה בדיוק את מה שרצה מן ההתחלה. ומי שמקבל אחריות אמיתית מגלה שיש בזה גם אמון גדול, לא רק כובד.

רבן גמליאל · בספינה

אותו סיפור מסתיים בסערה בים, ובתפילה של מי שקיבל את ההחלטה הקשה.

אחרי אותה מחלוקת נידה בית הדין את רבי אליעזר, החלטה כבדה שרבן גמליאל, הנשיא, עמד בראשה. ולא היה זה נצחון שמח.

הגמרא מספרת שרבן גמליאל היה בספינה, ועמד עליו נחשול לטבעו. אמר: ״גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא — אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל.״ ונח הים מזעפו.

שימו לב מה יש כאן. הוא לא חזר בו מן ההחלטה, וגם לא התחמק מן המשקל שלה. הוא עמד מולה: זה מה שהחלטתי, אלה הנימוקים, ואני לוקח את זה על עצמי.

וזו התמונה המלאה של ״לא בשמים היא״. קבלת אחריות אינה ביטחון עצמי — היא הנכונות להכריע גם כשכואב, ולעמוד מאחורי ההכרעה כשמגיע הנחשול.

נקודת אור

יש משהו מרומם בכך שהקב״ה, לפי הגמרא, חייך. העולם לא נבנה כדי שנחכה בו להוראות — הוא נמסר לנו כדי שנפעל בו. וזה אינו עונש; זו הבעת אמון.

ומי שמקבל את זה מפסיק לחיות בהמתנה. לא כל החלטה תהיה נכונה, וזה חלק מן העסקה — אבל אדם שמכריע בעצמו יכול גם לתקן בעצמו. מי שממתין לסימן נשאר תלוי במשהו שאולי לעולם לא יגיע.

מכאן מתחילים

קחו החלטה אחת שאתם דוחים כבר יותר מחודש, וקבעו לה תאריך: עד יום שלישי אני מחליט. התייעצו עם אדם אחד — לא כדי שיחליט, אלא כדי שיאיר לכם זווית — ואז החליטו בעצמכם.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד — בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.דברים ל׳, י״ד

קופסת ידע

מהיכן הביטוי

הפסוק המקורי הוא בדברים ל׳: ״לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד״.

רבי יהושע לקח אותו מן ההקשר של לימוד תורה והפך אותו לכלל של הכרעה.

לא זלזול במופתים

החכמים לא הכחישו שהחרוב נעקר. הם אמרו שאין מביאין ראיה משם.

הכלל: החלטה נשענת על נימוקים שאפשר לבדוק, לא על סימנים שאפשר לפרש.

המחיר

הסיפור אינו מסתיים יפה: הנידוי של רבי אליעזר גבה מחיר כבד מכל הצדדים.

הגמרא לא מסתירה זאת — קבלת אחריות אמיתית כוללת גם את המחיר שלה.

להמשיך מכאן