המשפט שרבי עקיבא קרא לו הכלל הגדול, והוויכוח עליו
רבי עקיבא אמר שהפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״ הוא הכלל הגדול בתורה. בן עזאי חלק עליו והציע כלל גדול ממנו — ובחילוקי הדעות ביניהם מסתתרת שאלה שמלווה אותנו בכל יום.
מה המשנה אומרת
המדרש מספר על מחלוקת קצרה בין שני ענקים. רבי עקיבא אמר על הפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״: זה כלל גדול בתורה. כלומר, כל השאר הוא פירוט של המשפט הזה.
ובן עזאי אמר: יש כלל גדול ממנו. והוא הביא פסוק אחר לגמרי — ״זה ספר תולדות אדם... בדמות אלוהים עשה אותו.״ כלומר: הבסיס אינו האהבה שאני מרגיש כלפי מישהו, אלא העובדה שהוא אדם, שנברא בצלם.
ההבדל אינו תיאורטי. ״ואהבת לרעך כמוך״ מודד את היחס אל האחר לפי עצמי — כמו שאני אוהב את עצמי. ובן עזאי חושש: ומה אם אינני אוהב את עצמי במיוחד? ומה אם האדם שמולי בכלל אינו ״רעי״? לכן הוא מעדיף בסיס שאינו תלוי ברגש שלי כלפיו.
- הכבוד אינו תלוי בחיבה. לפי בן עזאי, מה שמחייב אותי כלפי אדם הוא מה שהוא, לא מה שאני מרגיש כלפיו.
- ״כמוך״ הוא גם מדד וגם סכנה. מי שקשה לו עם עצמו יתקשה גם עם הזולת — ולכן היחס לעצמנו אינו עניין פרטי.
- כלל גדול פירושו נקודת מוצא. לא רגש שמופיע מעצמו, אלא ברירת מחדל שממנה מתחילים בכל מפגש, גם כשלא בא לנו.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ — זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה.ספרא קדושים · רבי עקיבא
המבחן
האדם · שמחלק אנשים לשניים
יש אנשים שאתה מתאמץ בשבילם, ויש כאלה שפשוט לא — וזה קורה לבד.
כולנו עושים מיון מהיר, בלי לשים לב. יש אנשים שנעים לנו איתם, ואיתם אנחנו סבלניים, מוותרים, מסבירים פנים. ויש אנשים שמשום מה לא — ואיתם אנחנו קצרים, ענייניים, ולפעמים פשוט לא נחמדים.
וההצדקה תמיד מוכנה: הוא לא נעים, היא לא מעניינת אותי, זה לא החבר שלי. וזו בדיוק הנקודה שבה בן עזאי מציב סימן שאלה: אם המדד ליחס שלי הוא כמה האדם ״רעי״ — אז מי שאינו רעי נשאר בחוץ.
ואילו הבסיס שהוא מציע אינו זז לפי חיבה. אדם שנברא בצלם נשאר כזה גם כשהוא מעצבן אותי, גם כשאינני מכיר אותו, וגם כשאני עייף. זה לא הופך אותי לאוהב אותו — זה קובע רצפה שמתחתיה איני יורד.
האופן שבו אתם מדברים למוקדן, לשליח, למי שטעה בכביש. ההבדל בין הטון שלכם עם מי שאתם צריכים לבין הטון עם מי שאינכם. הסבלנות שיש לכם לחבר ואין לשכן. אלה המקומות שבהם המיון עובד מבלי שנחליט עליו.
ומה משתנה כשיש רצפה: ראשית, עקביות. אדם שיחסו אל אנשים אינו תלוי בכמה הם מוצאים חן בעיניו נעשה אדם שאפשר לסמוך עליו — לא רק נחמד למי שנוח. שנית, זה מוריד עומס: אין צורך להחליט בכל מפגש כמה מגיע לזה שמולי, כי הבסיס כבר קבוע. ושלישית, וזה החלק המפתיע — היחס אל האחרים משנה את היחס אל עצמנו. מי שמתרגל לראות צלם באדם זר, מתקשה פחות לראות אותו בעצמו.
מן הגמרא אל החיים
ירושלמי נדרים ט׳, ד׳ · המחלוקת
בן עזאי לא חלק על האהבה. הוא חיפש בסיס שלא יתמוטט כשהאהבה נגמרת.
בירושלמי מובאת המחלוקת בקצרה: רבי עקיבא אומר ״ואהבת לרעך כמוך״ — זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר ״זה ספר תולדות אדם״ — זה כלל גדול מזה.
הפסוק של בן עזאי אינו מדבר על רגש כלל. הוא מדבר על מוצא משותף: כל בני האדם הם תולדות אדם אחד, וכולם בדמות. מי שמעליב אדם — לא רק פוגע במישהו שהוא אמור לאהוב, אלא מזלזל במה שהוא.
ולכן זו אינה מחלוקת על עוצמת החובה אלא על מקורה. רבי עקיבא מבסס אותה על קרבה; בן עזאי חושש שהקרבה אינה תמיד קיימת, ומבסס אותה על עצם היות האדם אדם.
ומה יוצא לנו מזה: בפועל צריך את שניהם. אל מי שקרוב אלינו — ״כמוך״, עם כל החום שבו; ואל מי שרחוק, שאין לנו כלפיו שום רגש — ״תולדות אדם״, שאינו תלוי בכלום.
סיפור מן השטח
רבי אריה לוין · ״הרגל שלנו כואבת״
הוא בא עם אשתו לרופא, ואמר משפט אחד שהסביר מהו ״כמוך״.
מספרים על רבי אריה לוין, ״רב האסירים״ בירושלים, שליווה את אשתו אל הרופא. כשנשאל מה קרה, ענה: ״הרגל של אשתי כואבת לנו.״
לא ״כואבת לה״ — ״כואבת לנו״. משפט קטן שאיש לא היה מעיר עליו, ובכל זאת הוא נשמר וסופר שוב ושוב, כי בשלוש מילים יש בו כל מה שהמשנה מנסה להסביר.
ורבי אריה לא נהג כך רק בביתו. הוא היה נכנס לבתי הכלא, יושב עם אסירים שאיש לא בא לבקרם, ומכיר את שמות בני משפחותיהם. אנשים שהחברה כבר מיינה החוצה — הוא לא מיין.
וזה החיבור בין שני הכללים. אל אשתו הוא הביא את ״ואהבת לרעך כמוך״ במלוא מובנו; ואל האסיר שאיש לא רצה בו הוא הביא את ״זה ספר תולדות אדם״ — כי גם הוא, ובלי שום תנאי, אדם.
נקודת אור
יש נחמה גדולה בכך שהמחלוקת הזאת נשארה פתוחה. חז״ל לא הכריעו בין רבי עקיבא לבן עזאי, ולכן שני הכללים חיים זה לצד זה — האהבה, על כל החום שבה, והכבוד, שאינו זקוק לחום כדי להתקיים.
ובימים שבהם קשה לאהוב, זה בדיוק מה שמחזיק. לא כל אדם נעשה אהוב עלינו, וזה בסדר — אבל תמיד אפשר לזכור מול מי אנחנו עומדים. וברוב המקרים, דווקא הכבוד הזה, שאין בו רגש, הוא מה שמייצר בסוף גם את הרגש.
בחרו השבוע אדם אחד שאתם בדרך כלל קצרים איתו — במשפחה, בעבודה, בשכונה — ותנו לו שלוש דקות של תשומת לב מלאה: לשאול, להקשיב, לא למהר. לא צריך להרגיש כלפיו משהו חדש. רק לנהוג לפי מה שהוא, ולא לפי מה שאתם מרגישים.
קופסת ידע
שני פסוקים
רבי עקיבא: ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא י״ט). בן עזאי: ״זה ספר תולדות אדם״ (בראשית ה׳).
ההבדל: האחד מתחיל ברגש כלפי הקרוב, השני בעצם היות האדם אדם.
למה זה משנה
כלל שמבוסס על חיבה נעצר במקום שבו החיבה נגמרת — וזה בדיוק המקום שבו הוא הכי נחוץ.
לכן בן עזאי חיפש בסיס שאינו תלוי במי שעומד מולי.
לא סתירה
שני הכללים משלימים: קרוב מקבל אהבה, רחוק מקבל כבוד — ואיש אינו נשאר בחוץ.
המבחן היומי: איך אתם מדברים אל מי שאין לכם שום סיבה להתאמץ בשבילו.